אלבום: בעז בנאי / "אין אף אחד בבית"

בעז בנאי חי מתחת לרדאר. חלפו כבר חמש שנים מאז אלבום הבכורה היפה שלו, "אהבת איש הפח", ובשנה האחרונה הוא זינק שוב לתודעה בזכות הקאבר היפה ל"מרוב אהבה שותק" - במקור של בכיר המשפחה יוסי בנאי. השיר הזה מופיע באלבום השני, עם אסופה חדשה של שירים שמוכיחים שלמרות השם, בכל זאת יש מישהו בבית.

קהל היעד: חובבי פופ ישראלי נעים, עם מילים שמצליחות לגעת.

דבר המבקר: הדבר הבולט ביותר באלבום הוא המינימליזם. זה אלבום קצר, פחות מחצי שעה, וכל שיר בתוכו הוא טיל מונחה מדויק שלא מבזבז את זמן המאזין. בנאי עצמו מכנה את אלבומו השני "בוגר יותר, חשוף ומפוכח".

ואכן, ניכר כאן ניסיון להיכנס יותר לעומקה של מציאות שבירה שעוסקת במערכות יחסים ובשלבים השונים שלהן. יש לבנאי יכולת לכתוב לחנים נעימים ואפילו מחניפים לאוזן (באלבום גם לחנים של אביתר בנאי וערן וייץ), ולהסתיר מאחוריהם מילים מורכבות, לעתים אפילו ציניות ודוקרניות יותר מכפי שנשמע בשמיעה ראשונה. בשיר הטוב באלבום, "ללחוץ על כפתור" (מילים: בנאי ואיתמר רוטשילד), נאמר המשפט: "פנים רבות יש לתסכול הזה / רוצה כל כך אבל / תקוע בך... מתחיל להוציא / שלדים מהקיר / חברים שאני לא מכיר / לא אכיר לעולם / אולי אני מטומטם". אלה שירי אהבה ותיעוב עצמי בו־זמנית, שמדברים פעמים רבות על האבסורד שבסיטואציה, על העובדה שהאהבה היא ברוב המקרים מפלט מאומללות, ולא רק שאיפה נשגבת.

בעז בנאי. אין אף אחד בבית

"זה הפחד / מוביל אותי אלייך / אני לא באמת נמצא שם", הוא אומר בשיר הנושא של האלבום, "אין אף אחד בבית", שמכיל שורות כמו: "בעולם שלי את אנקדוטה מביכה / החברים שלי שונאים אותך ממש". כי אהבה, בסופו של דבר, היא מילת באזז, קוד, סיסמה שמסתירה מאחוריה פעמים רבות קיום בנאלי, אפילו מביך: "אל תיקחי אותי כל כך ללב / בין כה אני עוזב / ואם את מוכנה להיות קרובה אליי / טובה אליי / בסדר", שר בנאי בסיום "אל תיקחי אותי כל כך ללב". החיים הם לא דרמה, הם בסך הכל כמה תווים בסיסיים של מוזיקה שכולנו רוקדים לצליליה (NMC, 27 דק').

שורה תחתונה: אלבום נעים וממזרי בו־זמנית, שכיף להאזין לו.