שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
פנאי

ספר: "המקווה האחרון בסיביר"/ אשכול נבו

התחושה הראשונית שעולה אחרי השלמת הקריאה ברומן החמישי של נבו היא נוסטלגיה. נבו מתקרב להגשים את ההבטחה הגלומה בו

רון גורדון 09:1212.11.13

בעיר מקלט מבעבעת, שהלבן בה הפך מזמן אפור, מקובץ אוסף בריות שלא מוותרות לעצמן, מחביאות סוד, כואבות, ומסתכלות לחיים ישר בלבן/אפור של העיניים.

 

קהל היעד: לא רק מי שמחזיק דעה קדומה על אשכול נבו.

 

דבר המבקר: התחושה הראשונית שעולה אחרי השלמת הקריאה ברומן החמישי

של נבו היא נוסטלגיה.

 

את זו אפשר לאבחן בקלות יתר, גם אם ההשוואה לספריו הקודמים אינה אפשרית וזהו במקרה ספרו הראשון שהזדמן בידכם. התחושה מפתיעה. נבו בספר הזה ילדותי אך שלם, רחב יריעה אך מהיר, נוגע בלי להעיק ולדחוף. כל גיבוריו, תושבי 'עיר הצדיקים' קשת־היום (הלא היא צפת, הודה נבו בראיונות, שבה תיאורי הקיץ הלוהט לא מצליחים להפיג את הקור שחש הקורא), מחפשים מקלט באהבה.

 

החוזרים בתשובה מושיק ואיילת שנפרדו לפני שנים ולא מצליחים לשחרר; העולים החדשים אנטון וקטיה שספונים בשכונה שמעבר לכביש, המכונה סיביר על שם גל העלייה הרוסית הקטן שהוגלה אליה; ג'רמיה הנדבן האלמן; נעים הפועל הערבי שחולם להיות צפר; וראש העיר מכמיר הלב דנינו. כולם מתכנסים סביב הספק מקווה־ספק מועדון שחמט שהפך בית תענוגות, המשחרר את אותה אהבה בלתי מושגת, את ההדחקה ואת הלב שאוגר.

 

כולם פה אוגרים משהו. כאילו הישרדותם בחורף הלבן/אפור תלויה בחום שתצליח לספק להם אותה מעטפת של השלמה, אותה הרכנת ראש מול הנסיבות או מול רצון הקב"ה. הקורא, שגם יודע איזה חורף מחכה לו, אוזר את אותו אומץ כדי לגלות שכל מה שאפילו לא טרח לקוות לו אכן לא התגשם, ומוצא עצמו מול סוף עצוב ומתבקש. נבו הודה שזה הרומן שהוא הכי נהנה מכתיבתו. אפשר להרגיש זאת בקצב, באירוניה, באוצר המילים הלא מתאמץ.

 

גם היכן שנבו מפספס, נוגע בדברים גדולים ומשאירם על השולחן, זה נראה שהוא כמעט עושה זאת במכוון. גם בחירה לסיים רומן ב־240 עמודים היא הוכחה שתמו הדברים להוכיח - לקוראים שכבר שלו, למיליה שיחבק בתוספת צ'פחה על הפדחת (הוצאת זמורה ביתן, 240 עמודים).

 

שורה תחתונה: נבו מתקרב להגשים את ההבטחה הגלומה בו.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x