• תפריט
מוסף באזז אוגוסט 2013
מוסף באזז אוגוסט 2013 גג כתבה

טיוטה ראשונה: "יש לי את כל המילים, ואז מתוכן שורדת שורה, ומתוכה שורדת מילה, ואז עובר עוד שבוע וגם המילה הזאת עפה"

הזמרת שילה פרבר, בדרך לאלבום רביעי, במסע סיזיפי בעקבות הפשטות, השלמות והפרשנות

אדוה קיזלשטיין 09:0026.08.13
רשמית, שילה פרבר עובדת על האלבום הרביעי שלה (או חמישי, תלוי איך סופרים) לבד. מפיק מוזיקלי כרגע אין, גם לא להקה, אף אחד לא שומע את השירים בדרך, רק פרבר וליליאן שוץ, המנהלת שלה, על תקן יועצת. פרבר כותשת את החומרים שלה, אחר כך שוץ שומעת וכותשת אותם עוד קצת, עד שמתקבל, לפחות לפי השירים שכבר הושלמו והסקיצות שהושמעו, מין אבק קסמים דק ומדויק של רגשות חשופים, רוכבים על לחנים שמחלחלים נכון.

 

לפרויקט המלא

 

פחות רשמית, פרבר עובדת על האלבום הזה עם חוה אלברשטיין, נתן אלתרמן וממד הזמן. שלושתם משחקים בו תפקיד משמעותי, ללא ידיעתם ולעתים גם ללא ידיעתה. כי הזמן - ארבע השנים שעברו מאז האלבום הקודם, ו־24 השנים שעברו מאז שכתבה את השיר הוותיק ביותר שאולי ייכנס לאלבום הבא - מאפשר לפרבר את הכתישה הזאת, לכתוב כל שיר שוב ושוב ושוב ושוב, עד שפתאום הוא גמור. ואלתרמן, שפרבר מופיעה במופע משיריו כבר שלוש שנים והוציאה אותם כאלבום לפני שנתיים, לימד אותה שיעור חשוב בפשטות הכתיבה ובחשיבות ההגשה. ואלברשטיין, ובכן, אלברשטיין נתנה לה את החופש, והראתה לה מה זה רוקנ'רול.

 

טיוטה לשיר “אבא”, שהוזמן לסרט. “לא ידעתי מה לכתוב, אבל תוך כדי כתיבה התחלתי לבכות” טיוטה לשיר “אבא”, שהוזמן לסרט. “לא ידעתי מה לכתוב, אבל תוך כדי כתיבה התחלתי לבכות” צילום: תומי הרפז

 

זו לא התפתחות מובנת מאליה בקריירה של פרבר. האלבום הראשון שלה, "תתנהגי יפה", יצא בדיוק לפני עשר שנים, הצמיח את אחד הקולות המעניינים במוזיקה הישראלית בעשור החולף ולרגע סימן את פרבר כנערת הרוק החדשה, זאת עם האיפור השחור בעיניים, השורות הפרובוקטיביות והפוזה הקשוחה. אלה לא נעדרו גם מהאלבומים הבאים, "מתוק שחור" (2006) ו"פרח קיר" (2009), שעדיין היו אפופים כעס גדול, קנאה גדולה, התרסקות כואבת, אכזבה עצמית מתמשכת ואיזו נטייה להטיל פולסא דנורא מוזיקלית על אקסים, אקסיות ועורכים של תוכניות רדיו. אבל בהדרגה הזעם של פרבר הלך ופחת, הנפח שתופסות הבלדות שלה הלך וגדל, וההתרגשות שהשירים מייצרים אצל השומע הלכה והעמיקה. באלבום הבא, היא אומרת, כבר אין זעם. מסתמן שמה שיהיה בו זה לחנים מתוקים ומילים פשוטות וזמרת שכבר לא מפחדת לוותר על הפאסון ולצאת פתטית ומתלהבת. רוקנ'רול.

 


 

הלחן הוא הסיפור, המילים לפעמים מפריעות לו לקרות

 

על המחשב בדירה שלה, בין האורגן לגיטרה, פרבר משמיעה לי שירים מהאלבום שבדרך. זה כרוך במאמץ גדול; היא לא משמיעה חומרים בעבודה לאף אחד. אז היא מתחילה מהשירים הגמורים, אלה שכבר שולבו בהופעות. רק אחרי שעתיים שיחה היא מעזה להשמיע משהו חלקי.

 

פרבר בבית פרבר בבית צילום: תומי הרפז

 

וגם אז היא חייבת לפתוח בהסתייגות: "השיר הזה הכי הכי באמצע העבודה, המילים הן רק סקיצה, כל הצ'יזיות שיש פה לא תהיה באלבום". זה שיר מפתיע. לא כי הוא צ'יזי - ההגדרה הזאת היא חלק מהדיאלוג הבלתי פוסק, עדיין, של פרבר על הקו המדומיין בין הקוּלי לפתטי. השיר מפתיע כי הוא ישיר כל כך, והוא מרגש ומרענן בישירות שלו. לפני עשר שנים פרבר לא היתה יכולה לכתוב שורות כמו "אל תלכי, כאן הכל די עובר לידי, גם כשאת רחוקה את עדיין, את תמיד איכשהו איתי (...) עם כובע מחוץ לארץ, בשורה הראשונה מול פטי סמית, חיכיתי לספר לך כל הזמן, כי רק את תביני". וכרגיל אצלה, המילים האלה תפורות ללחן שהופך אותן למאוד מרגשות.

 

ואז היא מפסיקה את השיר באמצע. "אני לא יכולה, לא יכולה. זה לא גמור, סליחה. רציתי, אבל אני לא יכולה, הוא באמצע". הלחן בשיר "יושב", היא אומרת, גם חלק מהמילים, אבל חלק יעופו. ה"אל תלכי", כנושא, יישאר, אבל כל השיר, שהיא רוצה שייכנס לאלבום, עוד יעבור כמה וכמה גלגולים עד שיהיה גמור.

 

המילים אצלה תמיד באות עם מוזיקה. גם כשהיא מקלידה אותן על המחשב או משרבטת על נייר, היא תמיד שרה בראש. אבל המוזיקה שורדת טוב יותר, והמילים לעתים קרובות מוחלפות, אפילו במלואן. "הלחן לא תמיד מוביל, הרבה פעמים אני כותבת מנקודת המוצא של המילים, אבל היום אני יותר אוהבת את השירים שהלחן מוביל".

 

למה?

"כי הלחן מספר איזשהו סיפור, והרבה פעמים המילים מפריעות לסיפור הזה לקרות. הלחן לדעתי כן יותר מהמילים. הן מה שהחלטתי להגיד, והלחן הוא כמו שפת גוף, אינטואיטיבי. הוא הסיפור הכי אמיתי והכי עמוק בעיניי, אצלי לפחות".

 

הדגש על הלחנים האינטואיטיביים אמור להיות הקו המאחד של האלבום המתוכנן. "כל השירים, גם היותר ישנים וגם אלה שנכתבים עכשיו, נורא מלודיים. מנגינות מתוקות זה הדבר שמעניין אותי עכשיו. תמיד היו לי כאלה, אבל פה זה בוחטה. אז אולי זה לא מאוד אחר ממה שעשיתי קודם, אבל בשבילי זה רענן".

 

ומה מצב השירים?

"יש לי המון שירים, נראה לי שב־140 הפסקתי לספור, כי התחלתי לכתוב בגיל צעיר. אבל בזמן האחרון אני כותבת שירים חדשים ואני אוהבת את מה שיוצא, ואני רוצה שהם יהיו באלבום הבא, גם אלה שהם רק חצי שיר".

 

פרבר. “אוהבת להגיד לעצמי בשיר משהו שלא אמרתי לעצמי קודם בחיים” פרבר. “אוהבת להגיד לעצמי בשיר משהו שלא אמרתי לעצמי קודם בחיים” צילום: תומי הרפז

 

מה זה חצי שיר?

"מבחינת הלחן יש הכל - בית, פזמון, ליין, C part, מחשבות על עיבודים, אבל אין לי את כל המילים. כי יש משהו במנגינה שהוא ספציפי יותר ממילים".

 

יותר קל לך עם המנגינות.

היא צוחקת: "לא קל לי כלום".

 

ומה קורה בחיפוש אחרי המילים?

"אני אוהבת להגיד לעצמי בשיר משהו שלא אמרתי לעצמי קודם בחיים, משהו שרק בשיר אפשר להגיד. אז יש שירים שיוצאים בשלאק, אבל יש שירים שיש לי את כל המילים שלהם, ואז מתוכן שורדת שורה, ומתוכה שורדת מילה, ואז עובר עוד שבוע וגם המילה הזאת עפה. אני בן אדם של שכתובים ושכתובים. אני אובססיבית עם זה, אני סיוט לעצמי".

 

כי זה לא מדויק?

"כן, כי זה לא מספיק טוב. אני רוצה להיות שלמה עם זה, שזה יהיה שלם. זה לא יכול להיות אחרת".

 

זה קורה גם עם הלחנים?

"כן, יש שירים שלקח לי המון זמן להלחין. הלחנתי אותם עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם כי הלחן לא טוב והלחן לא טוב והלחן לא טוב. במיוחד בשירי המשוררים (שניים מהשירים המיועדים לאלבום הם לחנים שלה למילים של צ'רלס בוקובסקי ואנה הרמן)".

 

אחרי המאבק הארוך הזה במילים ובלחן, בחריצות מרשימה, "יש רגע שבו השיר גמור". אבל זה לא נגמר כאן. "אני מקשיבה לעצמי הרבה. יש שירים שאני שומעת שוב ושוב ומשהו מפריע לי בהם, עד שלא מפריע לי כלום. ויש שירים שלא בא לי לשמוע, ואם לא בא לי לשמוע אז יש עם השיר בעיה והוא נזרק. בגלל זה אני לא רוצה דדליין, גם לאלבום הזה עוד אין תאריך. הזמן הוא טוב, אם יש משהו שיכול להפריע, לאורך הזמן הוא יפריע".

 

מקליטה בבית. “מבחינת הלחן יש הכל — בית, פזמון, ליין, C part, מחשבות על עיבודים, אבל אין לי את כל המילים” מקליטה בבית. “מבחינת הלחן יש הכל — בית, פזמון, ליין, C part, מחשבות על עיבודים, אבל אין לי את כל המילים” צילום: תומי הרפז

 

ובשירים אחרים, את שומעת ומרוצה?

"כן, אני מתלהבת מהשירים שלי".

 

זה לא מובן מאליו.

"תראי, אני לא שונאת את עצמי. אני אוהבת את מה שאני עושה, אני אוהבת את השירים. אבל אני לא מוותרת לעצמי, וגם כשאני מתלהבת מעצמי מהר ליליאן מורידה אותי תוך שנייה".

 

שוץ היא כאמור האוזן היחידה ששומעת את השירים של פרבר בעבודה. "אני מתקשרת אליה בהתלהבות ומשמיעה לה בטלפון. ואז יש שקט, והיא כותשת אותי, ואז אני חוזרת לעבוד על השיר".

 

אין פעמים שהיא שומעת ואומרת: זה שיר מעולה, אל תיגעי בו?

"ממש לא. אבל יש פעמים שאני משמיעה לה שיר, אני מאוד מתלהבת מהבתים והיא מאוד אוהבת את הפזמון ובכלל לא מתייחסת לבתים, ואז אני מבינה שהפזמון טוב. אני משמיעה לה דווקא כי היא כל כך קשה, ואני מאוד מחזיקה ממנה".

 

ובשלב מאוחר יותר, בהקלטות, כמה השפעה יש למפיק או לנגנים על בחירת השירים או על המילים והלחן?

"אני מתה על הנגנים, הם כמובן שומעים את החומר, אבל הדעה שלהם לא משנה. לאלבום הקודם, 'פרח קיר', היה אמור להיכנס שיר שהם אמרו עליו שהוא הולך להיות הלהיט של הקיץ. והשיר הזה עף בלי להתבלבל בכלל. לא כי הם אמרו שהוא יהיה להיט, פשוט כי בסוף לא הסתדרתי איתו".

 

כבר לא כותבת שירים שרק אדם אחד אמור להבין

 

את השיר "יום שישי", שיצא כסינגל אבל לא בטוח שישתלב באלבום, פרבר כתבה בכיתה ח'. "בבוקר אתעורר ליום חדש, אני אתגבר, אני אסתדר, אני לא אדבר על זה, אני אשמר, שלא לבכות, לא להודות", היא שרה ומובילה לפזמון: "שכל יום שישי אני יושבת כאן עם שילה, שכל יום שישי מדברת עם עצמי, כל יום שישי אני פוחדת מהלילה שיבוא, מהלילה שיעיר את בדידותי".

 

מקליטה מקליטה צילום: תומי הרפז

 

אלה התכנים שמוכרים גם מהאלבומים הקודמים שלה ("בא לי לכתוב שירים שמחים, אבל אני תמיד נתקעת באמצע"). אבל מפתיע לראות איך שיר שכתבה בגיל 14 יושב עליה היטב בגיל 38 ("וחצי. מבחינתי תכף 40"). ובכל זאת, כאמור, רוב השירים באלבום אמורים להיות חדשים. נאספים בדרך, בלי משטר כתיבה מסודר. לפעמים היא כותבת כשיוצא, כשנולד רעיון. לעתים קרובות היא מוציאה את עצמה לרחוב כדי לכתוב ("יש מחשבות שלא הייתי חושבת בבית"), ומוצאת את עצמה מקליטה שיר לתוך הטלפון. לעתים רחוקות יותר היא מכריחה את עצמה לשבת לכתוב בלי רעיון.

 

למשל את "אבא" שמיועד לאלבום, שיר שהוזמן לסרט הקצר "שלום" של לי גילת. פרבר מופיעה בו בהופעת אורח קצרה, אבל השיר נשאר בחוץ והלך איתה הלאה. כשיר מוזמן, הוא מתרחק מהכתיבה המאוד חשופה שלה ויוצר תעתוע: הוא מרגש מאוד ("לא ידעתי מה לכתוב, אבל תוך כדי כתיבה התחלתי לבכות"), ונשמע כמו ממוען לאב שמת, אבל אבא שלה חי, והשיר לא ממש מתאר את היחסים שלה איתו, היא מודה.

 

גם "ארצות החום" היפה מאוד (שהוקלט בעבר בידי דניאל סלומון) נכתב כשהכריחה את עצמה לכתוב. "שני השירים נכתבו בסיטואציה שהיא בדיוק ההפך מ'יש לי משהו להגיד ואני חייבת לכתוב'", היא מספרת. "במקרה של 'ארצות החום', ישבתי פה ובכלל לא היה לי שום רעיון, שום דבר, ההפך ממוזה. היה איזה סוג של ריקנות, העולם נהיה ריק, הכל ריק, אין כלום, לא היתה שום תקווה בעולם לשום דבר שאני רוצה להגיד, וכתבתי את השיר הזה בכל זאת".

 

פרבר עם מאיה בלזיצמן במופע “שירי כסית”, החודש בקפה ביאליק בתל אביב. “שירים של אחרים אני שרה יותר טוב משירים של עצמי” פרבר עם מאיה בלזיצמן במופע “שירי כסית”, החודש בקפה ביאליק בתל אביב. “שירים של אחרים אני שרה יותר טוב משירים של עצמי” צילום: תומי הרפז

 

זה נשמע כמו ריק של מדיטציה, כשמפנים הכל ומשהו נולד.

"לא חשבתי בכלל שזה ריק של מדיטציה. חשבתי שזה ריק כזה של 'הקסם עבר ואין לך מה להגיד יותר וגמרת לכתוב שירים וכתבת מספיק'".

 

את מרגישה ככה לעתים קרובות?

"בטח. אני לרוב מרגישה ככה. אבל אז אני נזכרת בשיר מהאלבום הראשון, 'לאט ומהר', שיש בו שורה על זה ש'הקסם עבר, איש לא שם לב'. זה מדהים שאז הרגשתי ככה, כי מה הקסם עבר, זה האלבום הראשון, הקסם רק התחיל. ואני נזכרת בזה וזה איכשהו נותן לי כוח".

 

גם ב"ארצות החום" יש משפט כזה, על ציפור ש"כנפיה לא יישאו אותה יותר לשום מקום". אבל ישנה בו גם ההבנה החדשה, שזה ממשיך, ושזה בסדר: "לו יכולתי הייתי שוב חוזרת על הכל, מתנפצת שוב, חיה שוב, נשטפת במבול, ואוהבת בלי גבול, באהבה נואשת בלי סיכוי". 

 

שני בתים אחר כך היא שרה פתאום "חשבתי שאני ברוכה", ואני שואלת אם זה ציטוט מודע מ"שיר הנשמרת", התגובה של תרצה אתר ל"שיר משמר" שכתב לה אביה נתן אלתרמן. פרבר אומרת שלא חשבה על זה, אבל מודה שהיא אוהבת מאוד את "שיר משמר" ואת "שיר הנשמרת".

 

זה חלחול עדין של אלתרמן ואתר לכתיבה שלה. כבר ב־2006 העלתה עם לאורה ריבלין מופע משירי אתר שנקרא "בגלל הלילה". ארבע שנים אחר כך העלתה עם הצ'לנית מאיה בלזיצמן מופע משירי אלתרמן, שעדיין רץ וכבר נהפך לאלבום. את אלתרמן היא שרה גם במופע "שירי כסית", שרץ כבר שנה עם ביצועים שלה לשירים של משוררי כסית, ובהם לאה גולדברג, אלכסנדר פן ואברהם שלונסקי. מהופעות עם חומרים שלה היא לקחה הפסקה כדי לעבוד על שירים לאלבום, כי "לכל הופעה שלי בא לי להמציא את הגלגל, קטעי קישור חדשים, סדר חדש לשירים. אם נקבע עכשיו הופעה לעוד שלושה שבועות, אני שלושה שבועות אתכונן להופעה. אם נקבע לעוד עשר שנים, אני עשר שנים אתכונן. מבחינתי הופעה זה קדוש, אין עולם, זה הדבר הכי חשוב, כולי מתכוונת לזה".

 

הטיוטה של "ארצות החום" הטיוטה של "ארצות החום" צילום: תומי הרפז

 

גם ההופעות של שירי המשוררים מרגשות אותה מאוד, אבל מתובנתות יותר, תובעניות פחות. מה שכן, העבודה עליהן סיפקה לה בשנים האחרונות שני שיעורים חשובים. אחד נוגע לניקיון שבכתיבה. מתחילת הדרך היא שרה רגשות נורא חזקים, אבל פעם היא היתה מתפתלת סביבם. בלי "אל תלכי", בלי הישירות של "אבא" או "ארצות החום". "השטיק היה לכתוב שירים שרק בן אדם אחד אמור להבין. אני כבר לא עושה את זה, אני בדיוק מנסה לא לכתוב יותר בשפת סתרים, לא להיות במקום הקולי הזה, להישאר לבושה באיזה בגד של האינטליגנטית המתוחכמת. ואם עכשיו לא תגני על עצמך, ואם תצאי פתטית ומתלהבת, אז מה? זה בדיוק הרעיון של שירים מלודיים. עכשיו אני מחפשת את הכוח של הפשטות, גם במלודיות, גם במילים, גם אם זה נשמע צ'יזי".

 

השיעור השני שמזמנת לה ההתמודדות עם קלאסיקות מוכרות, אדירות, עם לחנים של ארגוב ווילנסקי וזעירא ושמר, עם מטענים תרבותיים נפיצים כמו "וידוי" או "פגישה לאין קץ", הוא השיעור בפרשנות. פרבר טוענת את החומרים האלה בפרבריות שלה, לוקחת אותם למקום כואב מאוד, חשוף מאוד - לא באמת הפרטית שלה אלא בהגשה. ועכשיו היא רוצה לבנות את הקומה הנוספת הזאת, של ההגשה הטעונה, המסעירה, גם בשירים שלה.

 

"אני מרגישה ששירים של אחרים אני שרה הרבה יותר טוב משירים של עצמי. שיר שלי אני יכולה לשיר בלי פרשנות, הכל הרי כבר נמצא שם, אבל אם אני רק שרה שיר של אחרים אני חייבת לתת את הפרשנות שלי. ובאלבום הזה אני מאוד רוצה להוסיף את הפרשנות הזאת. אני מרגישה שהגעתי למשהו כזמרת, בעקבות העבודה על אלתרמן וכסית, עברתי משהו בשנים האלה, גם בעניין ההגשה".

 

ואז חוה אלברשטיין שחררה אותי מהפוזה

 

בעבודה על האלבום של אלתרמן פרבר פגשה את חוה אלברשטיין. היא חשבה לשיר איתה את "אנקש", תרגום של אלתרמן לברטולד ברכט, "שיר אפל, ניסיתי להביא אותה למקום שלי". אבל אלברשטיין לקחה אותה למקום שלה, והציעה את "בכל זאת יש בה משהו", שיר שהוא "אושר כזה בפרצוף", כהגדרת פרבר, "שבעיקר הפחיד אותי, כל השמחה הזאת זה לא בדיוק שטחי המרעה הטבעיים שלי, אבל באותה מידה גם גירה אותי לנסות משהו שמצריך ממני אומץ.

 

"וזה הכריח אותי לעשות איזו קפיצה עם עצמי. לוותר על הקוליות שלי - האדם שעבד עם רם אוריון (שהפיק את אלבומה הראשון), 'תתנהגי יפה', היא כן מזכירה את ענבל פרלמוטר או לא -וללכת לצד השני, למקום שלא דופק חשבון גם לזה, משוחרר לגמרי. ואני כל כך שמחה שעשיתי את זה, כי זה שינה אותי ממש".

 

איך זה שינה אותך?

"זה נתן לי את החופש, שהולך איתי להופעות וגם לכתיבה, לזה שאני יכולה לכתוב עכשיו דברים כמו 'אל תלכי'. חוה היא בן אדם כל כך חופשי שזה מאוד מידבק. הסתכלתי עליה באולפן, והיא רוקנ'רול. רוק הוא בעיניי לא גיטרות חשמליות, דיסטורשן שכל אחד יכול לעשות, כולל האמנים הכי מיינסטרים. היא רוקנ'רול כי היא חופשייה. ובתוך החופש שלה יש היגיון. זו לא הפקרות, יש משהו שהיא מכוונת אליו, איזו אתיקה עם עצמה, משהו שהיא רוצה לעשות. וזה מעורר השראה. אני מרגישה את זה עכשיו, את האפשרות לא לפחד, להיות יותר פתוחה. זו השפעה שלה עליי. אני לא במגננה כל הזמן, יצאתי מזה".

 

אז בסוף יצאה שיחה אופטימית.

"בגדול אני בתקופה מאוד אופטימית, ברוך השם", היא צוחקת ונוקשת על השולחן. "ממש בא לי שהאלבום כבר יהיה מוכן".

 

שילה פרבר

מוזיקאית וזמרת. הוציאה שלושה אלבומים משיריה ואלבום משירי נתן אלתרמן. מריצה שלושה מופעים - שירים שלה, שירי אלתרמן ושירים של משוררי כסית, עם הצ'לנית מאיה בלזיצמן. כתבה את המוזיקה להצגה "ציפור אש" על יונה וולך, ושירים לנורית גלרון, דניאל סולומון ועוד. למדה קולנוע, תרגמה את המחזה "שעונים", ערכה את התסריט של איתן גרין ל"חלומו של הנרי", עבדה כשומרת בחניון ועשתה מזה בלוג (sheilaferber.blogspot.co.il), ולפעמים מוצאת את עצמה כמתרגמת הסימולטנית בהצגות של היידישפיל.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x