הכל חוץ מתלבושת אחידה

בטקס חלוקת פרסים מטעם שנקר סיפר אלבר אלבז, המעצב הראשי של לנוון והסטודנט הכי מצליח שיצא עד היום מכותלי המוסד הוותיק, כיצד נהג להתלבש בימי לימודיו: "הייתי בדרך לשנקר ולבשתי חולצה כחולה, ז'קט אדום, מכנסיים בטורקיז ונעליים ירוקות; הייתי סטודנט לאופנה כמובן". מפגש עם המעצבת האגדית פיני לייטרסדורף במסגרת אחד השיעורים גרם לו לשנות את תפיסתו לגבי יצירתו ולגבי האופן שבו היא קשורה לאיך שהוא מתלבש.

גם היום, 27 שנה אחרי שאלבז סיים את לימודיו, אפשר למצוא בשנקר צעירים מוכשרים, יצירתיים ואמביציוניים שחולמים להשתלב בתעשיית האופנה הבינלאומית, מרגישים נוח במרחב הישראלי המקומי ומקפידים לבטא את עצמם בכל דרך אפשרית, ובפרט בבגדים שהם בוחרים ללבוש מדי בוקר ללימודים.

פנינו לשלושה סטודנטים בעלי מראה מקורי וסטייל ייחודי - אחד בראשית דרכו האקדמית, אחר בעיצומה ואחת בסופה. דיברנו איתם על שאיפות, השראות, תפיסת עולם מקצועית, ועל הדרך שבה כל אלה באים לידי ביטוי בסגנון האישי יוצא הדופן שלהם.

"זה כיף להרגיש זר לסביבה"

גוסטבו מטיאס פרנקו ויתר על הפפיון, מפלרטט עם בורלסק, וחולם להשתלב בלנוון

לא מזמן התכתב גוסטבו מטיאס פרנקו עם אמנית הבורלסק האמריקאית דיטה פון טיז, והציץ לארון הבגדים שלה בתמונות ששלחה לו. יחד הם הרכיבו מערכות לבוש לקליפ לשיר של ההרכב האלקטרוני הבריטי Monarchy, שצולם בתל אביב בבימויו של רועי רז. "העבודה על הקליפ היתה חוויה מטורפת", אומר גוסטבו, תלמיד השנה השלישית ללימודי אופנה בשנקר. "בסצנה של תמונה משפחתית דיטה לבשה שמלת וינטג' מדהימה של דיור עם דיגום מהמם באזור המותן. ממש ריגש אותי לראות את הקונסטרוקציה".

גוסטבו בחדר מכונות תפירה בשנקר. לובש סווטשירט בעיצובו. צילום: תומי הרפז

גוסטבו (23) אינו נח לרגע. מאז שעבר מנהריה לדירה קטנה בתל אביב לפני כחמש שנים (הוריו עלו לישראל מארגנטינה ב־1996) הוא הספיק לעבוד עם מעצבת בגדי הגברים אלה אייזנברג למותג מזון רוז' (שנסגר בינתיים), הוא משמש יועץ סטיילינג ללקוחות קום איל פו, בקיץ שעבר עשה התמחות בקסטרו, ובקיץ הקרוב הוא עתיד לטוס לפריז לארבעה חודשי התמחות בלנוון ("אני כל כך מתרגש"). באחרונה גם הוצג דגם בעיצובו בתערוכה של חברת אלקנטרה, שבחרה בו בחנות לואיזה ויה רומא במסגרת שבוע אופנת הגברים החשוב Umo Pitti בפירנצה. דומה שכל דבר שהוא עושה הוא צעד קטן נוסף להגשמת החלום שלו להשתלב בתעשייה הבינלאומית, "להיות שכיר בחברה כמו לנוון, למשל". בארץ הוא אינו רואה את עתידו, ושנה שבילה בלונדון בסיום לימודי התיכון חיזקה בו את ההרגשה הזאת.

דגם בעיצוב גוסטבו שהוצג בפירנצה

האהבה שלו לאופנה לא באה מהבית. "סבא רבא שלי היה חייט, אבל אני מעולם לא הכרתי אותו", הוא מספר. ובכל זאת, זה תמיד היה שם: בבית הספר הוא לא לבש תלבושת אחידה ונהג להופיע בבגדים בצבעי ניאון, צעיפים ורודים ומנומרים ותכשיטים מפלסטיק. "הייתי מאוד קיצוני בנוף הנהרייני, וסבלתי בגלל זה", הוא נזכר. "הייתי בורח מהלימודים לתל אביב, ומשום שהייתי תלמיד טוב ויתרו לי. כשנסעתי ללונדון אחרי הלימודים הוקסמתי מתחושת הניכור שם. היה כיף להרגיש זר לסביבה ולא למשוך תשומת לב".

דיטה פון טיז. בחרו יחד בגדים צילום: בלומברג

במשך השנים הוא התמתן ולבושו הפך לנקי יותר. "פעם לא הייתי לובש טי שירטס, אלא רק חולצות צווארון עם פפיון. היום אני שבע. לא צריך להוכיח יותר שאני מגניב, עוסק באופנה. היום זה בא ממקום רגוע יותר".

כסטודנט הוא משתדל להתעדכן בנעשה בעולם האופנה דרך תצוגות. "לפחות בלימודים אני משתדל לא לראות מגזינים, כי זה מאוד חודר לתת־מודע", הוא מודה.

השפעות: "לונדון, מוזיקת שוליים וסדרות טראש" 

בלוגים: "מתעדכן בעיקר דרך עמודי טאמבלר, ובייחוד Primitive World (bit.ly/PrimiWorld), שיש בו עריכה ויזואלית וצירופים מעניינים מעוררי השראה, Venus in Furs (bit.ly/VenusFurs) ו־It's a Drag (bit.ly/itsadrag).

סגנון אישי: "עדיין מתגבש, ומשתנה כל הזמן. אני אוהב להתנסות, ולא לוקח את זה יותר מדי ברצינות. בעיקר אני עושה מיקס אנד מטץ' של כל מיני סגנונות".

תצוגה של לנוון. התמחות בקיץ צילום: אימג'בנק, Gettyimages

הרחוב הישראלי: "יש משהו ברחוב כאן, לפחות הרחוב התל־אביבי, שרוצה להיות מעודכן אופנתית, אבל תנאי מזג האוויר מגבילים וגם האפשרויות לא מאוד רחבות. יש משהו בקז'ואל פשוט. כרגע הכי מודרני זו הטי שירט שמאמצים אותה כאן ברוחב לב".

בגדים בארון: "מכל מקום. אני קונה מעט מאוד מיד שנייה. אני תופר הרבה לעצמי ומזמין מ־eBay את מה שאני אוהב - למשל, לא מזמן הזמנתי ארנק של קום דה גרסון וחולצה של בוי לונדון. אני אוהב מותגים, אבל בפועל קונה מעט מאוד".

ספר: "אני קורא עכשיו את הביוגרפיה של מאדאם גרה במסגרת עבודה סמינריונית שאני כותב, והיא מאוד מעניינת. היא האשה שהראתה לעולם האופנה שקוטור הוא עניין של דיוק ופשטות. לפני זה קראתי את המיתולוגיה היוונית, לצורכי מחקר בקורס כלות".

מאדאם גרה. דיוק ופשטות צילום: איי אף פי

עיר אהובה: "לונדון, כרגע".

מוזיקה: "חלק גדול מהחיים שלי. הרבה פעמים מוזיקה שמתחילה בשוליים למטה הופכת למרכז העניינים - למשל הראפרית אזליה בנקס, או הלהקה הקליפורנית דה גרימז, שהתחילו מאוד בשוליים ואחרי חצי שנה נהיה להם הייפ מטורף גם בעולם האופנה. זה קורה המון. באחרונה אני שומע הרבה את הלהקה הקנדית טראסט, את זמרת ההיפ־הופ האוסטרלית איגי אזליה ואת הצמד בלו הוואי ממונטריאול".

הראפרית אזליה בנקס צילום: איי פי

מותגים אהובים: "לנוון, ג'יי וו אנדרסון, ג'ון ג'י, פראדה. הפריט הכי יקר בארון שלי הוא דווקא מעיל של דיור שקניתי במכירת חיסול בהרודס, אבל יש לי גם כמה פריטים של פראדה שהזדמן לי לקנות כשחבר שלי עבד שם בחנות".

טלוויזיה: "'בנות' וסדרות טראש למיניהן, למשל 'Toddlers and Tiaras', ריאליטי על ילדות שלוקחים אותן לתחרויות יופי".

"רגע לפני שכולם נראים אותו הדבר"

ענבר קֵמפ מזהה את הטרנד לפני שהוא יודע שהוא שם

כשענבר קמפ היתה בשנה הראשונה ללימודי אופנה בשנקר, חלומה היה להיכנס לתצוגת אופנה של קארל לגרפלד, המעצב הנערץ עליה. זה לא הלך, אבל היא הצליחה לקבל תפקיד קטן מאחורי הקלעים בתצוגה אחרת שהתקיימה בפריז אז - להלביש את הדוגמנים בתצוגה של המעצב הצרפתי גספרד יורקיאביץ'. החוויה הזאת מסומנת גם היום, בשנת הלימודים האחרונה שלה, כאחד מרגעי השיא שלה.

ענבר בבר בנחלת בנימין. לובשת שמלה מחנות weekday בברלין, וסט ג'ינס מחנות יד שנייה, תיק של קיימברידג'. "הסגנון שלי לא קבוע. קודם הושפעתי משנות החמישים, עכשיו משנות התשעים" צילום: תומי הרפז

ענבר (26) גדלה במכמורת; כשהיתה בת ארבע נפרדו הוריה והיא עברה לתל אביב. כיום היא מתגוררת עם אביה ברחוב שינקין בעיר, שם היא גם עובדת במסעדת אורנה ואלה כמארחת. מאז צעירותה החלום שלה היה לעבוד בבית אופנה אירופי, לא בחברה מסחרית. היא מודה שאינה רוצה להיות עצמאית. בינתיים היא רוצה להמשיך ללימודי תואר שני בלונדון, בבית הספר היוקרתי סנט מרטין. זו לא תהיה הפעם הראשונה שלה בעיר: בקיץ האחרון היא היתה שם בהתמחות בחברת Fashion Lab, המתמחה בגרפיקה לחברות אופנה. תחום האחריות שלה היה השראות ומחקר טרנדים. "מאוד נהניתי מהמחקר ומתהליך החיפוש. כיום, אחרי ארבע שנות לימוד וכמעצבת בתחילת דרכה, אני חושבת שאנחנו יכולים להרגיש את תחילתו של טרנד לפני שהוא פורץ בציבור. עכשיו, כשאני עובדת על פרויקט הגמר שלי, אני מושפעת מסגנונות לבוש של שנות התשעים. מה שבאופנה כרגע בא תמיד עם הסתכלות כלשהי לאחור, וכך אני גם מתייחסת לזה בתהליך היצירה שלי".

הבלוגרית סוזי באבל. פגישה מרגשת בלונדון צילום: אימג'בנק, Gettyimages

את אותן דיסציפלינות מחקר היא מיישמת גם בפרויקטים האישיים שלה, שאת ההשראה להם היא שואבת פעמים רבות ממשפחתה. כך, כשנדרשה במסגרת הלימודים לבנות בלוג הקדישה אותו למחקר מקיף על שורשיו של עיסוק הפנאי החביב על אביה: "אבא שלי, שנולד בדרום אפריקה, הוא שחקן רוגבי. בחרתי את אוסף כדורי הרוגבי שלו כנושא, והתחלתי לחקור על המשחק והחוקים שלו, יצרתי קישורים ובניתי קבוצה משלי". את התוצאה אפשר לראות בבלוג bit.ly/InbarKemp.

קבוצת רוגבי. "לקחתי את הזיכרונות של אבא שלי, ובניתי מדי רוגבי משלי"

השפעות: "החולצה שסבתא עתה כשעלתה לארץ"

תערוכה: "מאוד אהבתי את יאיוֹי קוּסאמה שהוצגה בניו יורק. היא מדהימה".

טרנדים: "לא אכפת לי אם אנשים לבושים אותו הדבר, אבל לא ברמה של שיגעון. אני מודה שאני מושפעת מטרנדים, אבל אני מגיעה קצת קודם עם הטרנד כי אני בודקת תחזיות, וכך משאירה לי מקום לאינדיבידואליות לפני שכולם נראים אותו הדבר".

עבודה של יאיוי קוסאמה, מתוך הסדרה Flowers That Bloom Tomorrow צילום: אימג'בנק, Gettyimages

רחוב ישראלי: "אני אוהבת את תל אביב. בשנים האחרונות יש יותר סגנונות ברחוב, והוא מתפתח".

בגדים בארון: "הרבה בגדים בארון שלי הם של אמא שלי ומסבתא שלי, למשל חולצת שיפון ותחרה שחורה בסגנון ויקטוריאני. עם השנים גיליתי מתמונות שסבתא שלי לבשה את החולצה הזאת כשבאה לארץ, לחתונה של ההורים שלי. אני ממעטת לתפור לעצמי. זה כמו בישול - כשאת מבשלת לעצמך התוצאה טעימה פחות ומושקעת פחות מאשר כשאת מכינה ארוחה לחברים".

צילום: תומי הרפז

בלוגים: "אני חולה על בלוגים. עקבתי אחרי הבלוג של סוזי באבל (bit.ly/StyleBuble) כבר לפני ארבע־חמש שנים, כשהיא רק התחילה. בקיץ האחרון בלונדון הלכתי עם חברה למכירה שלה, פגשתי בה וההתרגשות היתה גדולה. פתחתי חשבון טאמבלר שבו אני עושה ריבלוג לתמונות".

שמלה בעיצוב פיבי פילו לסלין צילום: אימג'בנק, Gettyimages

מותגי יוקרה: "מצד אחד לא נעים לי להיכנס לחנויות יוקרה, מצד שני אני רוצה מאוד לעבוד בבית אופנה גדול עם מעצב שאני מעריכה, פיבי פילו למשל. לרוב אני מוציאה הרבה כסף על אקססוריז, למשל נעליים של דריס ואן נוטן".

"כל בוקר אני מסתכל במראה ומצחיק את עצמי"

נמרוד אלעזר בונה מחדש את לוק מעמד הפועלים הקלאסי, עם מינון מדויק של טירוף יצירתי

יומו הראשון בשנקר, בשיעור הראשון שלו במסלול לעיצוב תעשייתי, נמרוד אלעזר נותר פעור פה. זה היה מיד אחרי שהמורה לפיסול נכנס לכיתה, כששפם מטופח וארוך - כ־20 ס"מ לכל צד - מעטר את פניו. "סלבדור דאלי היה שער הכניסה שלי לעולם האמנות והיצירה. הוא ריתק אותי בשיגעון שלו, ועד היום יש לי חיבה אליו. כשראיתי את המרצה ההוא החלטתי בו ברגע שאם הוא יכול, גם אני יכול. כל בוקר אני מסתכל במראה ומצחיק את עצמי".

נמרוד בסלון ביתו. לובש טי שירט של H&M ומכנסיים מ־asos. משמאל דאלי. "תמיד היתה לי נטייה לדברים של פעם" צילום: תומי הרפז

השפם אינו הסממן הייחודי היחיד של נמרוד (28), תלמיד השנה הראשונה במגמה. מאז ומתמיד, הוא מודה, נטה להיות שונה, להתלבש אחרת. "ביסודי לבשתי שרוואלים ובגדים רחבים הרבה לפני שזה היה באופנה. בתיכון הקפדתי להתלבש בסגנון רוקנ'רול וגידלתי זקן ארוך ושיער ארוך".

אוסף דמויות המשנה של דיסני. אהבה לשוליים צילום: תומי הרפז

כיום הוא מגדיר את הסגנון שלו כסגנון הלבוש של מעמד הפועלים בשנות העשרים־ארבעים של המאה הקודמת: "לרוב אני לובש מכנסיים מחויטים רחבים בחלקם העליון, כאלה שידעו ימים טובים יותר, וחולצה מכופתרת. העבודה הפיזית מאלצת אותי ללבוש בגדים נוחים ורחבים, אבל האהבה שלי לאופנה באה לידי ביטוי בבחירת מכנסיים מחויטים ולא דגמ"ח, למשל. בנעליים אני בוחר בנעלי עבודה או אוקספורד, ולמרות המראה הדהוי משהו של הבגדים אני משתדל להיראות מוקפד ונקי. בחורף אני חובב את המראה המעונב, שאיכשהו אצלי מקבל גם הוא את מראה הפועל. גם השפם, שלקוח ישירות משנות העשרים, מוסיף למראה הישן. תמיד היתה לי נטייה לדברים של פעם".

וכבעל נטייה כזאת הוא גם אוסף דברים ישנים יותר או פחות. בדירה שלו בחולון, עיר הולדתו, יש לו אוסף קטן של עטים: "הכתיבה בעט נובע היא שמירה על ערך של דיוק וקפדנות; זה עולם הולך ונעלם של סבלנות. היום הכל אינסטנט. השימוש בעט נובע הוא שימור של תרבות ישנה שבה היתה הערכה לפרטים הקטנים. העט האהוב עליי, ואחד הפופולריים בקרב אספנים, הוא פרקר 51, עט בסגנון סטרימליין מובהק. זה אחד מארבעת המוצרים החשובים ביותר בתחום העיצוב התעשייתי של המאה ה־20". מלבד העטים יש לו גם חשבונייה ישנה - "הפשטות שבחלקים, בחומרים, בצבעים ובאופן השימוש במוצר קוסמים לי" - ואוסף של דמויות משנה של דיסני, שהוא חולק עם ארוסתו. לדבריו, הבחירה בדמויות משנה היא הומוריסטית ומעידה על אהבה לשוליים.

הכיוון שלו בעיצוב עוד לא ממש מוגדר. "אני רוצה לגרום לאנשים לחייך יותר. איך זה יקרה - אני לא סגור על זה עדיין. אבל זה מה שהביא אותי לעיצוב תעשייתי עוד לפני שבכלל ידעתי מה זה. מנקודת המבט שלי, עיצוב הוא תנועה בלתי נגמרת בעולם שכל בעיה בו היא הזדמנות, שער כניסה למסע של חיפושים. יש מסעות קצרים ויש ארוכים. המשיכה שלי לעיצוב נובעת מהשילוב בין אינסוף הזדמנויות לבין הסיפוק שבמציאת פתרון והמעבר להזדמנות הבאה. הידיעה שמדובר בדרך אינסופית היא הדלק שמניע אותי. השיעמום הוא האויב מספר אחת שלי".

סאלבדור דאלי

אהבתו לעיצוב באה מהבית. "הוריי היו יושבים שעות איתי ועם אחי, מדביקים, מציירים. אני חי את היצירה הזאת. זה חלק מהאישיות שלי. מאז הילדות למדתי ציור, נגינה, פיסול, תמיד מתחום האמנות. נגעתי בהמון תחומים כאלה שאין בהם גבולות. הכל פתוח ויש עוד מה ללמוד ולהוסיף. קשה לי עם מסגרת; גם לבית הספר לא הלכתי הרבה, ונגינה למדתי לבד מספרים. יש לי משמעת עצמית מוגבלת למקומות שאני אוהב. אני אוטודידקט ויכול לשבת שעות על נושא שמעניין אותי וללמוד אותו. כילד הייתי יושב על פאזל של 3,000 חלקים ולא עוזב עד שגמרתי אותו".

השפעות: החום הזה, השכונתיות, הערנות לסביבה"

מוזיקה: "ממרילין מנסון ועד מוזיקה ערבית של פריד אל־אטרש, בלוז וג'ז. אני תמיד פתוח להכיר דברים חדשים, אין גבולות".

הרחוב הישראלי: "יש לי ביקורת, אבל אני חלק ממנו. יש בו איזה מישמש של המון תרבויות יחד, וזה משהו שאני די מתחבר אליו. החום הזה, והערנות למה שקורה סביב, כאילו יש משהו 'שכונתי' ברחוב".

יצירה של אלכסנדר מקווין צילום: רויטרס

מעצבים אהובים: "אני אוהב את אלה שמשתוללים, הילדים הרעים יותר: אלכסנדר מקווין, ג'ון גליאנו. אלה ששוברים מוסכמות ועוברים את הגבולות לגמרי. הם מרתקים אותי. בתחום העיצוב, אני אוהב את העבודות של האחים קמפאנה, המעצב היפני נאוטו פוקסאווה, האדריכל והמעצב ההולנדי חריט ריטוולד והמעצב הגרפי סטפן סגמייסטר".

ספר של סטפן סגמייסטר

בלוגים: "אני אוהב את likecool.com, שחלק ממנו קשור לעיצוב ויש בו דברים מיוחדים, וגם את בלוג העיצוב yankodesign.com. יש לי מחברת שאני מסתובב איתה ובכל פעם שמישהו זורק איזה שם אני רושם ובודק באינטרנט. אני מוצא את עצמי מסתכל על מוצר בסיסי ושואל איך עשו אותו ואז מחפש ברשת תשובה. מצד אחד אני אוהב את סימני השאלה, ומצד שני זה מטריף אותי שאני לא יודע. זה מזין אחד את השני".

כורסאות של נאוטו פוקסאווה צילום: אי פי איי