ביקורת: האלבום "Electric" / ריצ'רד תומפסון

הוא נחשב אחד הסנדקים של מוזיקת הפולק־רוק הבריטית, והלהקה שבה לקח חלק, Fairport Convention, היתה מחלוצות הז'אנר בשנות השישים והשבעים. אז אולי זה לא מוזר שדווקא בימים אלה של תחיית הפולק־רוק בעזרת להקות כמו מאמפורד אנד סאנס גם ריצ'רד תומפסון חוזר ומדגים שהגיטרה שלו חיה ושואגת.

קהל היעד: חובבי פולק וגיטריסטים מהשורה הראשונה.

דבר המבקר: לא נותרו לנו עוד הרבה גיבורי גיטרה סביב. כאלה שיכולים לשגר אותך לעולם אחר באמצעות סולו יחיד שלהם, ולהוכיח שלאחרים יש עוד הרבה מה ללמוד. אלבום הסולו ה־21 של תומפסון יוצא שלוש שנים אחרי קודמו, "Dream Attic", ומפגין בעיקר את הטווח שלו.

למי שלא מכיר, מדובר ביוצר שמשלב תמלילים חדים כתער, לעתים ארסיים (ובתקופה מסוימת בקריירה גם דיכאוניים), עם

מלודיות ונגינת גיטרה שמושפעים מאוד מאווירת סוף הסיקסטיז. זה לא מקרי שתומפסון נחשב לאחד הסודות של עולם המוזיקה, למרות הוותק שלו, מספר האמנים שהושפעו ממנו (כמו REM) ותואר האבירות שקיבל לאחרונה ממלכת בריטניה.

האלבום החדש מדגים היטב למה יש לו עוד הרבה מה לומר. מבלדות שקטות ומרטיטות לב כמו "My Enemy" הנפלאה ("האויב שלי, האויב שלי, הו כמה אני זקוק לאויב שלי"), דרך יצירות שבהן הפולק האירי נותן טון כמו השיר הפותח והמקפיץ, "Stony Ground". ותקשיבו איך נזכרים בלהקת הבירדס בשיר "Where's Home". אבל תומפסון באמת בשיאו כשהוא נותן לגיטרה החשמלית שלו לדבר, ומבחינה זו שם האלבום, "אלקטריק", מבטיח ומקיים. בשירים כמו "Sally B" אפשר ממש לחוש ברוחו של ג'ימי הנדריקס מרחפת בחלל החדר, מהפתיחה המנסרת ועד הסולו המסחרר בסיום (New West Records, 50.3 דקות).

› שורה תחתונה: אלבום שהוא כיף גדול לחובבי החשמלית, ברוח של פעם.

עטיפת האלבום

"אדם צובר זכרונות" / דורית ראובני. זה לא מקרי שהאוסף המשולש החדש של דורית ראובני נקרא על שם השיר ההוא. הקאבר של אברהם טל החזיר למודעות את הזמרת בעלת קול הפעמונים, וכעת היא מקבלת שלושה דיסקים כדי להדגים למה היה שווה לחכות למקור. דיסק ראשון כולל שירים משנות השבעים, שני משנות השמונים ועד היום, כולל הסינגל החדש "איך לעבור את החיים", ושלישי נקרא "שירים מהבית" וכולל קאברים (הפצה: ויזארט. 220 דקות).