הקרנת בכורה - "כלים שלובים"
קשה לראות בסרט גאווה ישראלית. העלילה נראית כמו גרסת המוזיקה הקלאסית ל״ספיינאל טאפ״ או ״כמעט מפורסמים״. הסרט לא פוסח על שום קלישאה, אבל המוזיקה היא עונג גדול
רביעייה קאמרית חוגגת 30 שנה של פעילות משותפת ובדיוק אז חושף המבוגר שבנגנים כי התגלה אצלו אלצהיימר והוא ייאלץ לפרוש בקרוב. החיפוש אחר מחליף מאפשר לבמאי לפרוש בפנינו את מערכת היחסים הסבוכה בין הנגנים, ששניים מהם נשואים ואילו השלישי, שהוא פרפקציוניסט שתלטן, מנהל רומן עם בתם. קהל היעד: אנשים שמכורים למוזיקה, בעיקר קלאסית, במיוחד כלי מיתר.
דבר המבקר: הבמאי ירון זילברמן צירף לקתרין קינר וכריסטופר ווקן את מארק איווניר ואת לירז צ׳רכי, אבל קשה לראות פה גאווה ישראלית. העלילה נראית כמו גרסת המוזיקה הקלאסית ל״ספיינאל טאפ״ או ״כמעט מפורסמים״. הסרט לא פוסח על שום קלישאה: נגן הכינור השני שדורש מדי פעם להיות ראשון, הכנר הראשון והדומיננטי שלא מוכן לשמוע על זה. נגנית הוויולה שנשואה לכנר השני אבל מגבה את יריבו. הרומן שמתגלה בין בתם של הכנר השני ונגנית הוויולה לכנר הראשון, התקף הזעם המתבקש כשהסיפור נחשף, וכמובן, איך כל הדרמות הללו נשארות מאחורי הקלעים והרביעייה יוצאת לסיבוב הופעות שבו היא נפרדת מהצ׳לן החולה ומאמצת את מחליפתו. במילים אחרות, מי שמחפש סיפור טוב, דרמה בנויה היטב, לא ימצא זאת ב״כלים שלובים״.
מה שכן, המוזיקה היא עונג גדול, והעלילה מאפשרת לצופה שלא מכיר את "אופוס 131" של בטהובן להתוודע אל היצירה במנות גדלות והולכות. קשה לחשוב על אוהב מוזיקה שלא ייצא מהסרט מאוהב ביצירה המופלאה, ואם חושבים על זה כתרומה של הסרט לתרבות זהו הישג לא רע בכלל. (ארה"ב 2012, 105 דקות).
› שורה תחתונה: גם שחקנים כמו ווקן וקינר לא יכולים להפוך עלילה דהויה לסרט טוב באמת. לפחות יש להם את המוזיקה.
