ביקורת אלבום: "Battle Born" של הקילרז
האלבום של הקילרז מוצלח בעיקר כי יש בו שורה של שירים טובים, רובם נכתבו על ידי פלאוורס. הם משדרים תשוקה אדירה, שמשכנעת אותך בכל שיר מחדש
אי אפשר להישאר אדיש לקול של ברנדון פלאוורס. מי מכם שזוכרים אותו מהלהיט "Human", יתקשו לשכוח את הגוון המיוחד הזה. אם הייתם מחברים את הגנים של ריק אוקייזק מ"הקארז" למריאן גולד, סולן "אלפאוויל" – זה הילד שהייתם מקבלים, גם מבחינת הסגנון המוזיקלי. והילד יודע לשיר.
קהל היעד: חובבי רוק דרמטי בניחוח אייטיז.
דבר המבקר: זה לא מקרי שהקארז ואלפאוויל עולים בראש כששומעים את האלבום הרביעי של הלהקה האמריקאית המצליחה הזאת. מהראשונה הם לקחו את הגוון הרוקיסטי הברור, ומהשנייה את הקלידים והסאונד האלקטרוני. תוסיפו מעל התבשיל הזה את הקול של פלאוורס, אולי הדרמטי ביותר מאז פרדי מרקיורי, וקיבלתם יצור היברידי מעניין, שפותח בהצלחה את העשור השני לקריירה שלו.
אבל האלבום של הקילרז מוצלח בעיקר כי יש בו שורה של שירים טובים, רובם נכתבו על ידי פלאוורס. החל מ"Flesh and Bone" הפותח יש באוויר תחושה של בנייה נכונה, של מורכבות הפקתית (סטיב ליליוויט ודניאל לנואה מסתובבים כאן ברקע) ושל שירים שמגלים עוד טפח בכל האזנה. בלדות כמו "Here With Me" יכולות להפחיד בפומפוזיות שלהן, אבל מנגד הקילרז מציעים לכם קטעים כמו "Heart of a Girl", שמתחיל בשקט בשקט ואז מעלה אט אט על ריף גיטרה קלאסי, שמזכיר את "Sweet Jane" של ולווט אנדרגראונד. יש לקילרז הרבה ידע מוזיקלי וגם יכולת לצטט. אבל האזנה לאלבום בשלמותו משכנעת שהם כבר לא נשענים על הכתפיים של אף אחד. והעיקר: הקילרז משדרים תשוקה אדירה, שמשכנעת אותך בכל שיר מחדש (הליקון, 51.18 דקות).
› שורה תחתונה: סוער, גועש ועמוס בשירים יפים.
בקצרה
› "Lawless" / פסקול הסרט. הפסקול הזה הוא אחד הדברים המעניינים שתשמעו. את המוזיקה, שאפשר להגדירה רק כ"פולק עצבני", מנגנת הלהקה הפיקטיבית The Bootleggers (מבריחי המשקאות) שהוקמה במיוחד לצורך הפסקול. היא מורכבת בין היתר מניק קייב, שגם כתב את התסריט, ומארחת אושיות כמו ווילי נלסון, מארק לניגן ואמילו האריס. חפשו את הקאבר האנרגטי ל"White Heat/White Light" של הוולווט אנדרגראונד (NMC יונייטד, 41.39 דק').
