התמונה שעל הקיר

למארי וון סאהר (Marei von Saher), מחליקה על הקרח בעברה, לא היה מושג שהיא היורשת של אחד מאוספי האמנות הגדולים בעולם, עד ששמעה על כך מעיתונאי הולנדי בשנת 1997. השיחה הובילה אותה למסע משפטי מתיש, ששיאו הגיע אחרי עשר שנים ונודע כאחת התביעות הגדולות בהיסטוריה להשבת אמנות שנבזזה בידי הנאצים.

"וון סאהר היא היורשת של ז'ק גודסטיקר, שהיה סוחר האמנות היהודי המוביל בהולנד", מספר בראיון ל"כלכליסט" לורנס (לארי) קיי (kaye), מעורכי הדין המובילים בעולם בתחום השבת אמנות, שמייצג גם את וון סאהר. “גודסטיקר נמלט מהנאצים ברגע האחרון, במאי 1940, עם אשתו ובנו בן השנתיים. הוא מת על הספינה בתאונה נוראית", ממשיך ומספר קיי, "הוא יצא לעשן, נפל לפיר ושבר את המפרקת". אלמנתו ובנו הגיעו לקנדה ואחר כך לארצות הברית, בעוד אוסף האמנות שהשאירו מאחור הוחרם בידי הרמן גרינג. שניהם מתו זמן קצר לפני שוון סאהר, אשת הבן, ילידת גרמניה שאינה ממוצא יהודי, יצאה להולנד להשיב את היצירות המשפחתיות - שרבות מהן היו בבעלות מוזיאונים בהולנד.

"בסוף המלחמה בנות הברית הצילו הרבה יצירות, אבל כיוון שהיה מסובך להחזיר אותן ישירות לאנשים שאיבדו אותן, הן הוחזרו למדינות", מסביר קיי שהערב ישתתף בפאנל בנושא השבת פריטי אמנות שגזלו הנאצים, שיקיים בית המכירות כריסטיס במוזיאון תל אביב. "כך קרה שהולנד מצאה את עצמה עם אוסף גדול כזה. רק ב־2002 הם אמרו 'אוקיי, אתם מוזמנים לדרוש מאיתנו יצירות שנבזזו על ידי הנאצים'".

אחרי מלחמה משפטית לא קלה הושבו ב־2006 לוון סאהר 202 ציורי אולד־מאסטר, כולל יצירות מופת של אמנים כמו אנתוני ואן דייק, ג'ובאני בליני, פילופו ליפי וקלוד לוריין. חלק מהיצירות היא מכרה תמורת עשרות מיליוני דולרים, אבל בראיון ל"ניו יורק טיימס" הסבירה וון סאהר שלא עשתה זאת עבור הכסף, אלא למען זכרו של חותנה. קיי ושותפיו ממשיכים לעזור לה להשלים את האוסף, עם יצירות שצצות מדי פעם אצל סוחרים, במוזיאונים ובאוספים פרטיים.

"יש מי שקוראים לזה 'תעשיית שואה' וטוענים שאנשים עושים את זה רק בשביל הכסף", אומר קיי במהלך שיחתנו, שמתקיימת במשרד עורכי הדין המוביל הריק־פיינשטין בניו יורק. קיי הוא שותף בפירמה ויו"ר משותף של מחלקת האמנות בה. "נכון שמעורב בזה הרבה כסף, כי זו אמנות שנגנבה לפני 70 שנה והערך שלה מאוד עלה. אבל הסיבה היחידה שהיא לא בידי המשפחות במשך כל השנים האלה נעוצה בעובדה שהיא נגנבה בידי הפושעים הגדולים ביותר בהיסטוריה של האנושות".

לורנס קיי: "היתה לנו הרבה יותר הצלחה באירופה - בייחוד בגרמניה. הם יותר רגישים למה שקרה. מוזיאונים אמריקאים אומרים: יותר מדי זמן עבר" צילום: Courtesy of Herrick, Feinstein LLP

כמה יצירות גנובות יש?

"קשה לדעת. אנחנו לא יודעים מה הושמד ומה מוחבא, אבל אומרים שמאות אלפי יצירות אמנות נעלמו בתקופת השואה ומעולם לא נמצאו".

סמים, נשק ואמנות

אמנות גנובה, אומר קיי, היא "הסחר הלא חוקי השלישי בהיקפו, אחרי סמים ונשק", ואת השואה הוא מגדיר "אירוע עקירת הרכוש הגדול בהיסטוריה".

המקרה שהכניס את קיי לתחום האמנות הגנובה היה דווקא מקרה מפורסם של שני דיוקנאות שצייר אלברכט דירר, ואשר נגנבו בידי חייל אמריקאי מהגרמנים - מאוסף מוזיאון ויימר. “זה היה ב־1969, כשעוד הייתי סטודנט למשפטים”, הוא נזכר. “עבדתי כפקיד במשרד עורכי דין אחר. התיק נידון במשך כ־15 שנה, ואני בינתיים נעשיתי שותף. כשזכינו בסופו של דבר, ב־1983, הסיפור זה הגיע לעמוד הראשון של 'הניו יורק טיימס'”.

בתיק הגדול הבא שלו הוא ייצג את טורקיה ועזר לה להשיב אוצרות עתיקים שנגנבו ונמכרו למוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. לעסקי החזרת אמנות שנגנבה בשואה הוא הגיע רק אחר כך. "מעט מאוד נעשה בנושא אחרי המלחמה. האנשים שסבלו בשואה לא רצו לדבר על זה. הם היו עסוקים מדי בשיקום חייהם", הוא אומר, "אבל באמצע שנות התשעים השואה במובן מסוים 'התגלתה מחדש'. באותה תקופה התפרסמו כמה ספרים על רכוש אבוד - אחד מהם הוא 'אונס אירופה' ('The Rape of Europa') מאת לין ניקולאס. הספר, שתיעד אמנות באירופה ומצוין בו היכן התגלתה, גרם לאנשים לחשוב".

יצירה של יאן ואן היידן מאוסף גודסטיקר

המאבק וההתיישנות

השבת יצירות אמנות שגזלו הנאצים היא הליך ארוך ומסובך, רצוף כישלונות ותכסיסים בירוקרטיים שונים ומשונים. "קשה מאוד להוכיח בעלות על יצירה", מסביר קיי. "היו לנו מקרים שבהם הצלחנו להוכיח בעלות רק כי בידי היורשים היה תצלום הסלון של אבות אבותיהם, ומעל לספה תלוי היה הציור המפורסם". בנוסף, הוא מסביר, כי אף על פי שמדינות רבות הסכימו כבר ב־1998 לא להתייחס לחוקי ההתיישנות כשזה נוגע לנכסים שבזזו הנאצים - רבות מהן לא מיישמות את זה בפועל.

"תביעה שהגישו יורשים של יהודי בשם פריץ גרינבאום, שמת בשואה והאמנות שלו נבזזה, נזרקה לא מזמן מבית המשפט בניו יורק, כי נקבע שהיורשים לא חיפשו את האמנות מהר מספיק", מספר קיי.

התיק שהוא החל לעבוד עליו באמצע שנות התשעים, להשבת "דיוקן של וולי" מאת אגון שילה, הגיע לסיומו רק ב־2010. לאחר כמה ניסיונות כושלים להחזירו, הסתיים התיק בפשרה בסך 19 מיליון דולר, ששולמו ליורשיה של סוחרת האמנות האוסטרית לאה בונדי. תיק נוסף של קיי נידון בבית המשפט בקליפורניה כבר שמונה שנים. "המוזיאונים האמריקאיים נלחמים קשה מאוד", הוא אומר בנימה של תסכול, "היתה לנו הרבה יותר הצלחה באירופה - בייחוד בגרמניה. הם יותר רגישים למה שקרה. מוזיאונים אמריקאיים מסתכלים על זה יותר בריחוק ואומרים: יותר מדי זמן עבר. זה מאבק, אבל כל עוד ישנם יורשים אמיצים ועקשנים של אנשים שאיבדו את חייהם ואת יצירות האמנות שלהם בשואה, המאבק הזה יימשך".