אמנות מתחת לטוש

כל מי שביקר אי פעם בדירתה של צילה שטרייכמן, אלמנתו של הצייר יחזקאל שטרייכמן, נלקח מיד לחדר האמבטיה. אמבטיה, במקרה זה, היא מילה מטעה: מצד אחד מדובר באמבטיית דירה ישראלית שגרתית, לפחות בצורתה ובמידותיה. מצד שני, האמבטיה של שטרייכמן היתה בית מרחץ הדוניסטי ששטרייכמן יצר מ־350 אריחים שעליהם צייר בעצמו, ואיתם ציפה את האמבטיה. האריחים האלה יצרו חדר פלאות אמיתי - עולם של אגדה צבעונית, שבה שכנו זה לצד זה דמויות מהמיתולוגיה, נשים עירומות, נופים קדמוניים ומוטיבים של ים, כמו דגים, נימפות וסירות מפרש.

האמבט הזה היה הניגוד הגמור לדירה הספרטנית ומקור גאוותה של האלמנה. כאשר זו נפטרה לפני כשנתיים עלה חשש בנוגע להמשך קיומה של האמבטיה - עד לאחרונה: בשנה שעברה בנק דיסקונט הציע לקלוט את היצירה לאוסף שלו ולשאת בהוצאות השימור שלה, כ־120 אלף שקל. לאחר חצי שנה של רסטורציה, היצירה המונומנטלית הזאת מוצגת במוזיאון מונארט לאמנות באשדוד, בתערוכה שאוצרת כרמלה רובין.

אריחי אמבטיה של יחזקאל שטרייכמן. "הכניס את העולם הגדול לחדר האמבטיה הקטן" צילום: עמית שעל

"אל האמבטיה של שטרייכמן נחשפתי בביקור תנחומים שערכתי עם מותה של צילה שטרייכמן", מספרת שולמית נוס, אוצרת האוסף של הבנק. "תקופה ארוכה אחרי שראיתי אותה לראשונה חשבתי עליה ועל גורלה בעתיד. תהיתי כיצד המשפחה תשמור על היצירה החשובה והייחודית הזאת, וכיצד אפשר לשתף בה את שוחרי האמנות המוקירים את שטרייכמן. בפגישה עם בנו של שטרייכמן, גיורא, נודע לי שהמשפחה מתלבטת באותה שאלה ממש. הצעתי למשפחה להעביר את האמבטיה לאוסף האמנות של הבנק, והבנק יישא בכל עלויות הפירוק והשחזור".

פסיפס אריחי אמבטיה. דמויות מהמיתולוגיה, נשים ערומות, נופים קדמוניים ומוטיבים של ים צילום: עמית שעל

צבעי מים

שטרייכמן, שהלך לעולמו ב־1993, היה אחד הציירים הנחשבים בארץ וחתן פרס ישראל לציור ב־1990. הוא היה ממייסדי אופקים חדשים, אחת התנועות האמנותיות החשובות שפעלו בישראל בעשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה, היה שותפו לסטודיו של הצייר אביגדור סטימצקי, וגם שימש כמורה בכיר במכון אבני לאמנות. עם השנים ירדו מחירי עבודותיו, נוכח כניסתם לזירה של אמנים ואספנים חדשים יותר - אבל מעמדו כאחד האמנים החשובים שפעלו פה לא התעמעם.

במקביל לפעילות האמנותית הענפה שלו, הוא עבד על פרויקט אישי אחד, שהאינטימיות שלו מאירה באור ייחודי את היקפו העצום: האמבטיה שלו. "יחזקאל היה עושה אמבטיה בכל שבת בבוקר, זה היה מין טקס", מספר גיורא שטרייכמן, בנם היחיד, שמקפיד לקרוא להוריו בשמם. "צילה לא הסכימה לשים שם אפילו וילון, כדי שלא יסתיר את האריחים. במשך השנים נוספו עוד ועוד אריחים. היפה היה שזה התפתח עם הזמן. הוא היה מדביק את זה בדבק שהיה לו באותו רגע. זה לא היה מקצועי, וזה גם יצר בעיה, כי בסך הכל במשך 50 שנה היו נזילות ואי אפשר היה לתקן אף צינור".

אריחי אמבטיה."הרסטורציה הייתה טובה מדי", אומרת האוצרת כרמלה רובין

גיורא עצמו לא זכה ליהנות מהאמבטיה הזאת. למעשה, היא נוצרה בדירה ברחוב שלומציון בתל אביב שאליה עברו צילה ויחזקאל בסוף שנות החמישים, בלעדיו. "עזבתי את הבית לקיבוץ בגיל 14, כשגרנו ברמת גן", מספר גיורא. "באחד מימי שישי, כשהגעתי לביקור, מצאתי על דלת הדירה פתק: 'אנחנו עברנו לתל אביב'. הפתק הזה היה בשבילי".

מי שכן זכו ליהנות מהאמבטיה היו חמשת ילדיו, הנכדים נעה, רועי, עדי, ערן ואן. "הם היו מגיעים לבקר, צילה היתה עושה להם אמבטיה ועוברת איתם על הסיפורים שעל האריחים", מספר גיורא. "לכל אחד מארבעת הנכדים היה ציור שיחזקאל

צייר אותו, עם השם של הנכד ועם מתלה למגבת. לאן, הנכדה החמישית, הוא לא הספיק להכין. אז צילה לקחה תמונה שלה לצייר יאן ראוכוורגר שיצייר אותה, ואחר כך צירפה את הציור הזה לצד ציורי הנכדים שבאמבטיה".

"אני גדלתי בקיבוץ יטבתה, ובתור בת קיבוץ, כל רעיון האמבטיה היה ייחודי", מספרת הנכדה הבכורה נעה שטרייכמן. "כבר בגיל ארבע ההורים שלי היו שמים אותי על אוטובוס וסבתא היתה מחכה לי בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. האמבטיה היא חלק חזק מזיכרונות הילדות שלי. היה שם עושר של דימויים וצבעים, ודמויות מוזרות. אני זוכרת אשה שוכבת עם פרח ביד שהיתה ממש מעל דופן האמבטיה, היה חלילן לבן ושמש מדהימה. האריחים האלה נתנו לי אפשרות לראות אחרת את העולם".

שחזור של האריחים במרתפי דיסקונט צילום: עמית שעל

סבא הכין את האמבטיה הזאת בשביל הנכדים?

"בואי לא נשנה את ההיסטוריה המשפחתית שלי לצורך הסיפור. זה היה בשבילם. סבא וסבתא שלי חיו בשביל האמנות של סבא שלי, היא היתה הדבר החשוב בחייהם. אחד הזיכרונות החזקים שלי מהאמבטיה הוא דווקא ממלחמת המפרץ הראשונה: באתי לבקר אותם ושניהם ישבו עם מסיכת אב"כ ופתרו תשבצים בתוך האמבטיה הזאת, בתוך הצבעוניות ושמחת החיים הזאת. זה היה מאוד סוריאליסטי".

רסטורציה טובה מדי

השחזור של האמבטיה, שבוצע על ידי שי פרקש ולווה על ידי האוצר הבכיר יונה פישר, יוצג על גבי פאנלים ולא בצורת האמבטיה המקורית. "הרסטורציה היתה טובה מדי", משחררת רובין הערה מפתיעה. "היה משהו באופן העבודה של שטרייכמן, מין רישול מכוון, שהפך לחלק מהחוויה הטוטאלית, וזה הלך לאיבוד. אבל זהו מחיר נמוך, אם האלטרנטיבה היתה שלא לקיים את המבצע החשוב הזה".

יחזקאל שטרייכמן. הקרמיקה אפשרה לו לחוש את החומר, את הקרביים צילום: אברהם חי

למה?

"כי זו יצירה אמנותית מאוד ייחודית, גם אם היא נעשתה במחשבה מאוד אינטימית. שטרייכמן עשה את זה בשבילו. זה היה הדבר הכי קרוב למותרות בדירה הזאת. הוא הכניס את העולם הגדול לחדר האמבטיה הקטן. הוא כאילו ניסה ליצור לבני הבית מין שמיכה רכה, מעטפת, שבה הם יפתחו את היום לפני שהם יוצאים לחיים".

לאמבטיה שלו יש ערך אמנותי?

"כן, גם אם הוא קוריוזי. שטרייכמן הוא אמן חשוב באמנות הישראלית, וגם אם יש בו פן קצת מוזר, זה חלק מהעניין, וזה מה שחשוב. זו גם תגלית במובן הזה שבעבר לא היתה באמנות הישראלית לגיטימציה להציג את האינטימי, ופתאום לראות את הדבר האינטימי הזה, שלו ושל צילה, זה דבר נורא יפה, זו חגיגה".

הבן גיורא שטרייכמן. "במשך שנים נוספו עוד ועוד אריחים. היו נזילות ואי אפשר היה לתקן אף צינור" צילום: עמית שעל

יכול להיות שהוא לא היה מעוניין שיציגו את זה?

"יכול להיות. בסופו של דבר האמן הולך, האמנות שלו נשארת, וצריך להוציא ממנה את המקסימום. גם אם בעבר זה לא התאים, השנים מאפשרות להסתכל על הדברים בצורה קצת יותר משוחררת ופחות רגשית".

משחקי קרמיקה

התערוכה הקרבה, שתכלול גם את פסלי הקרמיקה של שטרייכמן, אינה מתיימרת לגלות מחדש את שטרייכמן כפסל. ברור לגמרי שהקרמיקה לא היתה העיקר במכלול יצירתו הציבורית - זאת גם הסיבה שבספר עב־הממדים שחיבר פישר על אודותיו ב־1991 היא מוזכרת רק בפסקה אחת. עם זאת נדמה שהיצירה בקרמיקה היתה חשובה לו מאוד בחיי היומיום. כך עולה מדבריה של נכדתו, נעה, שזוכרת איך היתה יורדת איתו לאטליֶה ומפסלת איתו בחמר במשך שעות. היא גם חושפת פן פחות מוכר של הצייר, הילדי יותר: זה המקום שבו הוא הרשה לעצמו, בניגוד לציור המוקפד, ליצור ולהתפרע, לשחק עם צבעים, חומרים וסגנונות. לנתק את עצמו מהכבלים המחמירים של מה אסור ומה ראוי.

הנכדה נעה שטרייכמן. זכרונות ממלחמת המפרץ צילום: עמית שעל

ניתן גם לשער שההחלטה להציג את פסלי הקרמיקה בתערוכה מקורה גם בצורך להעניק להם הכשר וערך, למתג אותם כחלק מהעשייה של הצייר הנחשב. ברחבי ביתו של הבן גיורא, באחת השכונות החדשות הסמוכות למרכז הארץ, פזורים פסלים רבים של האב: שני פסלים שנראים כמו דמויות קדמוניות, אהיל מנורה עם צורות שמקרינות אור וצל, פילים שיצר לנכדים.

בקומה התחתונה, שמשמשת סטודיו לגיורא (גם הוא צייר, בוגר בצלאל), נמצא העיזבון כולו. שטרייכמן האב לא צייר הרבה, ובכל זאת מפתיע לגלות שמעט מאוד ציורי שמן נותרו בידי המשפחה. חלק גדול ממה שעשה נקנה ברבות השנים לאוספים חשובים. אבל יש לכך עוד סיבה: "הוא היה כמוני", מחייך גיורא. "חוזר לאותו ציור שוב ושוב במשך השנים ובכל פעם מוסיף עוד תאריך". לצד הציורים נמצאים לא מעט רישומים מגולגלים, והיתר פסלים ועוד פסלים, מצופפים על מדפים. אילולא היה מדובר בשטרייכמן אפשר היה לחשוב שמדובר בתוצר של חובבים.

גיורא מספר שבעבר הוא לא ממש התעניין בעבודות הקרמיקה של אביו. "הוא תמיד אמר לי שבקרמיקה אתה לא יודע איזה צבע ייצא אחרי השריפה, אבל כשאני מסתכל היום על מה שהוא עשה אני מגלה שהוא ידע לעבוד עם צבעים. הוא יצר מהם עולם ומלואו. כשהבאנו את כלי הקרמיקה הביתה ורחצנו אותם אחד אחד, פתאום ראיתי שהוא היה מוכשר מאוד. הקרמיקה אפשרה לו לחוש את החומר, את הקרביים - כמו בציור שלו, שגם שם היה מצייר לעתים באצבעות. היום אני גם מבין את ההתלבטויות שלו לגבי השאלה מה זה ציור גמור. קרמיקה היתה דבר גמור, ויכול להיות שזו הסיבה שהוא לא צבע חלק גדול מהפסלים".

האם שטרייכמן מתגלה היום גם כאמן קרמיקה מוכשר?

"מבחינה מקצועית זה היה רחוק מלהיות מושלם", אומרת רובין. "אך זה מעניין דווקא מכיוון ששטרייכמן היה צייר וחבר בקבוצת אופקים חדשים, שעסקה במופשט. כנראה ההשתעשעות בקרמיקה פיצתה אותו על ההתנתקות מהעולם הפיגורטיבי. זה היה תחום שבו הוא יכול היה לשחק, בדיוק כמו שפיקאסו עשה".