חבר ואב

"כל השנים צעקתם 'פורטיס משוגע'. ואתם יודעים מה? היום אני יודע שצדקתם". רמי פורטיס, ילד בן 57, עומד על במת הבארבי, חובש מגבת לבנה על הראש המיוזע ומחייך. ספק פרופסור משוגע, ספק חייזר, ללא ספק אחד הפרפורמרים הטובים שאי פעם היו לנו. בעצם, על במת הרוק הישראלי יש הרבה פרפורמרים טובים - אבל רק פרפורטיס אחד.

מופע ההשקה (למעשה שניים, סולד אאוט, אי לכך התווסף שלישי ב־2 בדצמבר) נועד לחגוג את אלבומו החדש של פורטיס, "החבר אני", ולהדגים לראשונה את כוחם של השירים מתוכו בהופעה חיה. ומי שמכיר את החבר רמי בהופעות, עם ובלי השותף ברי סחרוף, יודע שלגרסאות החיות יש תמיד אנרגיה שונה, ולפעמים גם תצורה מלהיבה הרבה יותר מאשר באלבומי האולפן, "אין קץ לילדות" כדוגמה מייצגת. ומבחינה זו, לפורטיס ניתנה הזדמנות מצוינת לפרוס שבעה שירים מ"החבר אני", אולי האלבום הכי מלודי ונוגע שלו, וכולם עברו את מבחן הבמה בהצלחה. "מכונת הכתיבה" הרים את הקהל כבר בהתחלה עם השורה ההנדריקסית המהדהדת "לאורך מגדל השמירה", וגם עמיתיו הרוקיסטים "לשחרר את הזבוב" ו"גובו" נתנו יפה בראש. "מקום בראש" הוכיח שפורטיס גם יודע לכתוב פופ מלודי מושלם. השירים השקטים יותר, כמו "החבר אני" או "שדה כלניות", סיפקו ללהקה אפשרות לייצר הרמוניות נפלאות על הבמה, כשגיל סמטנה ועידו אגמון יוצרים עם פורטיס שילוב קולות מנצח. יחד עם יובל שפריר על התופים, אייל יונתי על הקלידים וגיא פורטיס - כן, הדור הבא - על גיטרה, מדובר באחד ההרכבים המשובחים שהקיף את פורטיס בימי הסולו שלו. המחצית הראשונה של ההופעה, שכללה בעיקר את שירי האלבום החדש, הוכיחה למי שטרם הבין שמדובר באלבום הטוב ביותר של 2011. כמובן, עם אלבום נוסף, "אתה נמצא כאן" של ברי סחרוף. מדהים לומר, אבל מי שמחפש רוקנ'רול ישראלי אמיתי צריך עדיין ללכת לשני האבות המייסדים האלה, גם כיום, בעשור הרביעי לפעילותם. גם בשנה לא רעה לרוק הישראלי, הם יושבים בראש השולחן.

פורטיס מתענג בכל רגע על הבמה. הוא מצחקק, פולט ג'יבריש ומלהטט כג'יני משוגע עם תנועות ידיים שרק באברבנאל מבינים, אולי. ההופעה שלו היא טוטלית, לא רק מהגרון הצרוד והחוצה, גם אחרי כל השנים. ואולי זו בדיוק הסיבה שהקהל מחזיר לו כל כך הרבה אהבה. כשהוא שר "קם מהשולחן, ועף מהחלון" (מתוך "מכונת הכתיבה") - הקהל כולו עף איתו. המחצית השנייה של ההופעה היא מסע ניצחון של להיטים: "על המשמרת", "אמריקה", "תלוי על הצלב", "נעליים" הבלתי נמנע, כולל השלכות נעליים נלהבות באוויר. ואז בא הדרן ראשון עם "חלום כחול", "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" ו"את לא". והדרן שני עם "אין קץ לילדות". ואז אחד אחרון עם "דבש" - הכי פאנק שאי פעם היה לנו, השיר שבו החל רמי פורטיס לשנות את המוזיקה הישראלית. זו שעד היום ממשיכה להמתין לו בכל שנה מחדש, שיציל אותה מעצמה.

פורטיס. ספק פרופסור, ספק חייזר צילום: שאול גולן

האלבום

רמי פורטיס נמצא בתקופה מצוינת. יש רצף אלבומים טובים, שירים שהופכים ללהיטי רדיו, ויש הוכחה חד־משמעות לכך שאמני רוק ישראלים, כמו בעולם הגדול, יכולים ליהנות מקריירה ארוכה ופורייה, שלא לומר משגשגת אמנותית. הוא נותר, גם בשלב המתקדם של הקריירה שלו, אמן, ולא אומן. כלומר כזה שמחפש לא "לייצר" עוד אלבום כמוצר, אלא באמת תר כל העת אחר מעטפת חדשה לפרוץ במעשה האמנות שלו. זה לא פשוט, שנתיים וחצי בלבד אחרי "פורטיס משולש" המעולה. והוא עושה את זה עם אלבום מגובש וברור מבחינת הסאונד שלו, שעוטף את הקול המחוספס־זועק של פורטיס בחליפה רוקרית ברורה ולא מתפשרת, גם בשירים רכים יותר. וחייבים להגיד גם מילה מתפעלת על העיצוב של פלפלד, אולי אחד היפים של דיסק עברי השנה. זה אלבום מתון יותר ברוחו, רוב השירים קצת פחות משתוללים, יותר מלודיים ונעימים לאוזן. האלבום הזה, כמו כל יצירה מוצלחת, יצריך כמה האזנות שלכם. בראשונה תיהנו מהמלודיות, בשנייה והשלישית תאזינו למילים - ובהמשך הכל יתחבר כמו מפץ אנרגיה.