רוצחי הסמארטפונים
החיים הם זרם של גאדג'טים: ככל שאורך החיים של הצעצועים האלקטרוניים הולך ומתקצר, אנחנו רוצים שהוא יתקצר עוד יותר - כדי שנוכל לממש את תאוות השדרוג. כמה אבחנות על סף ההשקה של אייפון 5
10:1020.09.11
בשלוש השנים האחרונות החלפתי פעמיים את המחשב האישי ואת הטלפון הסלולרי שלי, פעם אחת את המצלמה, ועל הכוונת נמצא גם המחשב הנייד.
ג'ינסים אני קונה פחות. אם משווים את תוחלת החיים של הג'ינסים שלי ושל הגאדג'טים שלי, הג'ינס מנצח בענק. יש בו משהו צנוע ומספק יותר. את הג'ינס שלי, בן כמה וכמה שנים, אני לא רוצה להחליף. את הסמסונג גלקסי S2 שקניתי לפני חודש אני כבר רוצה לזנוח, ולהמשיך לנוע בסדרה אינסופית של צעצועים דיגיטליים. התשוקה הזאת היא לפחות מטרידה, אם לא מתסכלת.
זה לא סוד. חברות הסלולר, למשל, מכירות היטב את ההתנהגות הצרכנית הזאת, וממצות אותה עד תום עם מבצעים שקושרים את הלקוח ברצועה ארוכה, לא ארוכה מדי, לחוזה מחייב. שנה וחצי הפכו לנוהג המקובל בתעשייה הזאת. אחריהן, כך זיהו חברות התקשורת, יגיע זמנו של הלקוח להיפרד ממכשיר אחד ולהיכנס למסגרת חוזית של חיובים על המכשיר הבא.
כולנו מטפחים תקווה שהמכשירים שלנו, כמו כוכבי רוק אמיתיים, ימותו צעירים. הפנטזיה הזאת מתחילה אפילו לפני התקלה הראשונה, כשמופיעה אי שביעות הרצון הראשונה משימוש במכשיר. אצלי הפקפוק הזה בגלקסי S2 החל כעבור עשרה ימים, כשהמכשיר נכנס לקיפאון קצר וסתמי.
השקת אייפון 4 צילום: בלומברג התשוקה לשדרג היא כה עזה, עד שכמה מחבריי הטובים הודו שהם מנסים להרוג את המכשיר הקיים כדי להשתחרר ממנו ולעבור לבא. חברה אחת הודתה שהיא מעודדת את בנה, פרא בן חמש, לשחק עם הסמארטפון שלה, בתקווה שירסק אותו ויספק לה את התירוץ המושלם לרכוש אחד חדש. מכר אחר סיפר כיצד החל לקחת את המכשיר שלו לים, שם השאיר אותו בשמש, לעיני כל, כפרצה הקוראת לגנב, בעוד הוא משכשך במים. מישהו אחר סיפר שהתמוגג משמחה כבושה כשכיבס בטעות את המכנסיים שלו עם הטלפון בכיס.
קחו את הגאדג'טים המועדפים עליכם ובדקו את קצב חילוף החומרים שלהם. כמה מהר הם מאבדים מחינם? התשוקה לדור הבא, לאייפון 4 ואחריו ל־5, למחשב השולחני הקומפקטי והמעוצב של אייסר, או לזה של סוני שהוא מסך אחד גדול - האם זו רק תאוות צרכנות, או שלמכשירים שלנו תוחלת חיים דומה לזו של עכבר?
התשובה היא ששני התהליכים הללו מזינים זה את זה. קודם כל, חברות טכנולוגיה, כמו יצרניות של מוצרי צריכה, אינן משקיעות בייצור בר קיימא. להפך: הן מתכננות בכוונה מכשירים שתוחלת החיים שלהם קצרצרה, וכמעט אינם ניתנים לתיקון. נסו לקחת את הטוסטר שלכם לתיקון, בעצם, נסו לפתוח אותו קודם לבד בבית עם מברג. ברוב המקרים לא תמצאו מברג מתאים - פשוט כי יצרניות המכשירים בונות חלק עצום מהם באופן שמקשה על תיקונם. הן מייצרות את הברגים בעצמן, כך שלא יהיה מפתח מתאים לרכישה בשוק כדי לפתוח את מעטפת המכשיר.
למה הן עושות את זה? בגללנו. כי הן יכולות לרכוב על גל התשוקה הצרכנית הגדולה להחליף בחדש - תשוקה שהן עצמן מתדלקות, בעזרת עיצוב מנקר עיניים ושיווק יעיל. הן פשוט מספקות להתמכרות הזאת תירוץ שסותם לארנק את הפה: יותר זול לקנות מאשר לתקן.
כשאני שואל את האנשים שסביבי - כולם חמושים בסמארטפונים, טאבלטים, נטבוקים, ושלל אמצעי לחימה של החיים המודרניים - מתי בפעם האחרונה הם שלחו את אחד הצעצועים שלהם לתיקון, הם משתוממים.
בינתיים, הסקר הקטן הזה שאני עורך מראה עקומה ליניארית ברורה: ככל שמחירו של המכשיר גבוה יותר, וככל שפרק הזמן שעבר מהרכישה עד התקלה קצר יותר, כך גדלה המוכנות לתקן את המכשיר. מנגד, ככל שחולף הזמן מאז הקנייה, וככל שהשתחררו לשוק הדגמים הבאים בסדרה, כך הולכת ומתפוגגת הנכונות לתקן את המכשיר ומתחלפת בתשוקה להחליף אותו.
מכשירים נרצחים בשקט בכל רחבי העולם על ידי בעליהם. אף אחד לא אומר על זה מילה.
מדי שנה האמריקאים לבדם משליכים לפח 130 מיליון טלפונים סלולריים. אם ימחזרו אותם אפשר יהיה להפיק 4.5 טונות זהב, 45 טונות כסף ויותר מ־2 מיליון טונות של נחושת. על פי סקר של חברת המחקר האמריקאית Recon Analytics שפורסם ביולי האחרון, האמריקאי הממוצע מחליף את הטלפון הסלולרי שלו בקצב הכי מהיר בעולם: כל 21.7 חודשים (פחות משנתיים). בקצה השני של הסקאלה ניצבת הודו, עם 93.6 חודשים (7.8 שנים).
הכלל שעלה מהמחקר הזה היה ברור: במקומות שבהם ההכנסה לנפש גבוהה, חיי הגאדג'טים קצרים. רק מדינות ספורות חרגו מהכלל הזה לטובת צניעות: בפינלנד, מדינת הבית של נוקיה, קצב ההחלפה עומד על 74.5 חודשים (6.2 שנים).
בבית שלי, על מדף במסדרון, יושב טלפון חוגה שחור משנות החמישים, שמחובר לקו היבשתי. בחרתי בו כי הוא יפה יותר מכל טלפון קווי אחר. הוא אפילו עובד - כלומר, בפוטנציה: נדיר שמישהו מחפש אותי בקו היבשתי. אבל הוא יושב שם דווקא כעדות לדלות השימוש בו, כשריד. נדמה שכל המכשירים הנוצצים האלה שעוברים לידו לועגים לו, אבל הוא שם, בטוח בעצמו. הם רק תופעה חולפת.
