• תפריט
פנאי

דרבי בוונציה

שתי אמניות ישראליות חשובות יציגו בביאנלה הקרובה בוונציה - סיגלית לנדאו ויעל ברתנא - הראשונה נציגת ישראל, השנייה נציגת פולין. עבור שתיהן השואה היא נקודת מוצא לדיון בהווה ובעתיד

דנה גילרמן 11:5502.05.11

הביאנלה הקרובה בוונציה, שתיפתח ב־1 ביוני, עומדת להיות אירוע מסעיר ולא רק כי מדובר באחד מאירועי האמנות החשובים בעולם. בשני ביתנים סמוכים יוצגו שתי תערוכות של שתי אמניות ישראליות חשובות: בביתן הישראלי תיפתח התערוכה "One Man's Floor is another Man's Feeling" של סיגלית לנדאו, ובמרחק של כמה עשרות מטרים משם, בביתן הפולני הסמוך, תיפתח התערוכה "ואירופה תהיה המומה" של יעל ברתנא, שנבחרה במפתיע לייצג את פולין.

 

התצוגה המקבילה בין שני הביתנים, בנוסף לעובדה שברתנא היתה בין המועמדים לייצג את ישראל השנה ולא זכתה, יוצרת מעין תחרות סמויה בין שתי האמניות, שהן מהחזקות והמצליחות בסצנה הישראלית והבינלאומית. אך בסמיכות הזאת יש משהו נוסף. שתי האמניות לעתים עוסקות ביצירתן בתכנים דומים - זיכרון השואה והחברה הישראלית - אך באופנים שונים לגמרי. הדרך האופיינית ללנדאו היא לרוב עקיפה ומהדהדת, אישית ולעתים מלודרמטית ועודפת. הדרך של ברתנא ישירה הרבה יותר, ומשקפת לצופה הישראלי צדדים מאוד לא מחמיאים.

 

תוכני התערוכה של לנדאו נשמרים על ידי האמנית בקנאות אך עיקרי הדברים פורסמו באתר משרד החינוך: "התערוכה עוסקת בבעיית חוסר המים באיזור שבו אנו חיים, כדוגמה לנושא קיומי שנוגע לכל עמי האזור ומחייב שיתוף פעולה ביניהם כדי להבטיח את העתיד, לשם כך הובאו מהארץ לביתן בוונציה צינורות ומשאבות של חברת מקורות, שיחוברו שם לתעלת המים הסמוכה לביתן וישאבו ממנה מים. מטאפורה חשובה נוספת בתערוכה עוסקת בגשר עשוי מלח שאמור לקום בים המלח ולאפשר מעבר בין ישראל לירדן. בתערוכה מוצג דיון סביב שולחן עגול בו משתתפים 'נציגים' ישראליים וירדנים המנסים למצוא פתרונות טכניים ולוגיסטיים שיאפרו הקמת גשר כזה במציאות".

 

לנדאו. קופסאות נעליים 39-45 לנדאו. קופסאות נעליים 39-45

 

דימוי הנעליים

 

בניגוד לתערוכה "הפתרון האינסופי", שהוצגה בביתן הלנה רובינשטיין ב־2005 ונגעה באופן ברור בשואה - החל משם התערוכה, דרך פסלי האדם העירומים והחשופים וכלה בכבשים הנגזזות (או נעקדות) - נדמה שהתערוכה הנוכחית מתמקדת יותר במורכבות המזרח תיכונית ובאפשרות למצוא דרך לחיות ביחד. על אף הסודיות, נודע כי מוטיב הנעליים, שהופיע בתערוכה בהלנה רובינשטיין בדמותן של כפכפי עץ וקופסאות נעליים הנושאות את מספרי שנות ההשמדה: 39–45 - מופיע גם כאן אם כי בצורה מעודנת יותר .

 

זוג נעליים יתום נמצא כדימוי מרכזי באחד מסרטי הווידיאו ואובייקט נוסף הוא מעגל של נעליים יצוקות, המחוברות זו לזו. אין ספק שלנדאו מיומנת בנבירה בזכרון ההיסטורי הטעון, ומכירה את הקונוטציות שנושא הדימוי. הן בהקשר של עבודתה הקודמת, והן בקשר לאותם תצלומים מוכרים של ערימות נעליים במוזיאוני שואה למיניהם ובמרכז התיירות אושוויץ. בהקשר הזה נכון להזכיר גם את הפרויקט המשותף של יהושע נוישטיין עם ז'ורז'ט בלייה מ־1969, שבו מילא את בית האמנים בירושלים ב־17 אלף זוגות נעליים משומשות; ואת האנדרטה "נעליים על הדנובה" מ־2005, שנוצרה על ידי גּיוּלָה פָּאוּאֶר וקאן טוֹגָאי והוקמה על גדות נהר הדנובה בבודפשט בירת הונגריה. האנדרטה מורכבת משישים זוגות נעליים עשויות ברזל שפזורים לאורך הרציף, וכל זוג נושא אופי מיוחד של האדם שנעל אותו.

 

חומה ומגדל

 

אצל ברתנא העיסוק בשואה ישיר ובוטה, והיא מייצרת אותו במדיום חזק ואפקטיבי - הקולנוע. אצלה השואה משמשת כנקודת מוצא ותמה מרכזית ב"פרויקט הפולני", שכולל שלושה סרטים שצולמו בפולין. שניים כבר הוצגו בעבר בישראל והשלישי, שנתוניו נשמרים בסוד, יוצג לראשונה בביאנלה.

 

יעל ברתנא. מתוך סרטה השני "חומה ומגדל" יעל ברתנא. מתוך סרטה השני "חומה ומגדל"

 

הראשון, "מארי קושמרי" (חלום בלהות), צולם בוורשה ב־2007. סלאוומיר שירקובסקי, עיתונאי ופעיל שמאל פולני, נואם במרכזו של אצטדיון נטוש וקורא לחזרתם של 3 מיליון יהודים לפולין, שחסרים לעם הפולני. בסרט השני מ־2009, "חומה ומגדל", נראית קבוצה של צעירים חלוצים שמקימה במקום שבו שכן גטו ורשה את המבנה המזוהה עם שיטת הפעולה של המתיישבים היהודים בתקופת המנדט. המעשה האנכרוניסטי נראה כמעט כפארודיה על ראשית הציונות. עם זאת נחשפת גם הברוטליות שהיתה כרוכה במעשה ההתיישבות.

 

העלילה של "התנקשות", שצולם בחודש שעבר, מתרחשת בעתיד הקרוב בוורשה, בזמן הלוויה של מנהיג התנועה להתחדשות יהודית בפולין (מארי קושמרי), שנרצח על ידי מתנקש אלמוני. המוות הסימבולי מאחד את התנועה הפוליטית החדשה והופך אותה לממשית בפולין, באירופה ובמזרח התיכון. סרטיה של ברתנא זוכים לאהדה בעולם הן בשל היותה אמנית מצוינת, אך גם בשל העבודה שבחו"ל, ובעיקר באירופה, אוהבים יצירה ישראלית שמציגה את החברה הישראלית באור לא מחמיא (בלשון המעטה). מעניין לראות כיצד יתקבלו שתי התערוכות ולאיזו התייחסות יזכו האמניות הישראליות שמייצגות שתי מדינות, שמנסות ללבן ביחד את העבר.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x