רוטשילד שיק

הם חיים ועובדים בתל אביב שעל חוף הים התיכון, ופעם בחודש חוזרים לביקור קצר בביתם בפריז. הם טסים משם לכאן ומכאן לשם, רק ארבע וחצי שעות טיסה, מבלים בשדרות רוטשילד ובסן ז'רמן דה־פרה, שותים אספרסו או כוס יין אדום בקפה דה־פלור שם ובקפה 12 כאן.

עוד ועוד צרפתים באים בשנים האחרונות לארץ: כ־1,700 מהם עלו לישראל ב־2010, על פי נתוני המשרד לקליטת עלייה. מספר התיירים שביקרו כאן בקיץ האחרון גדול הרבה יותר: שגרירות צרפת מדווחת על לא פחות מ־80 אלף צרפתים שפקדו את ישראל בעונה החמה. ביולי־אוגוסט אפשר לשמוע את הצרפתית מתגלגלת ברחובות, בתל אביב מתקיימות מסיבות סגורות לתיירים צרפתים, התפריטים במסעדות מתורגמים לצרפתית, ואפילו המצילים החלו לדבר צרפתית בעת הצורך.

אבל בשנים האחרונות נראה שרבים מהתיירים מחליטים להאריך את שהותם כאן. יש בהם גם כאלה שבאו לעבוד פה שנה־שנתיים, אולי יותר: יזם נדל"ן שהחליט לפתוח בר בדאונטאון תל אביב; פרופסור למדעי המדינה שמלמדת באוניברסיטת תל אביב ובעלה הפרופסור שממשיך ללמד בפריז; יועצת בשגרירות צרפת שהיא גם עיתונאית וסופרת; ובתה, שחקנית שנמצאת על הקו פריז־תל אביב־לוס אנג'לס.

הם אוהבים את הים, את הטיילת, את השמש, את בריכת גורדון. שיחה עם צרפתים שנעים בין תל אביב ופריז, מתענגים על הרגע, ונהנים מהחיים כאן ושם.

מדלגת בין פריז, תל אביב ולוס אנג'לס

כשהיא נכנסת למסעדה במכנסי צמר קצרים, גופייה צמודה ומעליה צעיף מנומר ומגפונים, כל העיניים מופנות אליה. היא אינה מסירה את משקפי השמש, סוקרת במהירות את הנוכחים ויוצאת בחזרה לרחוב. גם בשדרה הסואנת היא מושכת מבטים.

מאז שהיא זוכרת את עצמה, השחקנית ג'וליה לוי־בוקן אהבה להתלבש. "בבית ספר הייתי טום־בוי. ג'ינס יפה וז'קט - זה היה הסגנון שלי. היה לי קשה בתלבושת אחידה וחצאית. פעם השעו אותי מהלימודים לשלושה שבועות, כי באתי במכנסיים. לא עזרה העובדה שאמא שלי נסעה במיוחד להביא לי חצאית".

ג'וליה לוי־בוקן בגן יעקב. "בפריז חושבים שאני מאמריקה. אני לא קוקטית ולא מתלבשת כמו צרפתייה" צילום: עמית ברלוביץ'

לוי־בוקן, בתם של העיתונאית הצרפתייה אנט לוי־ווילרד והמפיק־במאי ההולנדי לודי בוקן, מוכרת בארץ כניקי גודאר מהסדרה "האלופה". היא שיחקה בתפקידי אורח בסדרות האמריקאיות "הפמליה" ו"זהות כפולה", בסרטו של חיים בוזגלו "לחיות מחדש", ובקרוב תופיע ב"אדמה", מיני סדרה ב־HOT בבימוי רני בלייר לצדם של יעל אבקסיס, ליאור אשכנזי, מנשה נוי ואוולין הגואל.

היא נחתה בתל אביב בטיסת לילה מפריז, שם היא משלימה תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת סיאנס פו היוקרתית. "בפריז חושבים שאני מאמריקה, כי אני אוהבת ללבוש ג'ינס וטופים חשופים - אני לא קוקטית ולא מתלבשת כמו צרפתייה", היא מודה.

כשהיא מתבקשת להגדיר את סגנונה, היא מתלבטת. "גדלתי במדינות שונות, בכל אחת מהן היה סגנון לבוש אחר. גם העובדה שאני שחקנית משפיעה. קשה לי לקבל סגנון אחד: אני צובעת את השיער בצבע אחר בכל פעם, והסגנון והצבעוניות משתנים בהתאם. אני ספונטנית. הנשים הצרפתיות הן יותר בעניין של נשיות, חושניות, צ'ארם".

לוי בוקן מאמינה שאפשר להתלבש יפה ולא יקר. "אני מתנגדת לקנייה של מותגים יקרים. גם כשהרווחתי הרבה לא עשיתי זאת אף פעם. תיק שאנל, למשל, לא היה משהו שרציתי. לא היה לי נוח עם זה. אני מעדיפה לקנות ג'ינס טוב ולהחליף תיקים".

בפריז מתגוררת לוי־בוקן ברובע ה־16, אבל אוהבת לבלות בשבת אחר הצהריים בקפה דה־פלור שבגדה השמאלית ולאכול פלאפל ביום ראשון במארה. היא חובבת מותגים כמו סאנדרו, בל אייר, זאדיג אה וולטייר, לה קופ, Maje, קתרין מלאנדרינו, פרינסס טאם טאם וז'ראר דארל.

בתל אביב היא מבלה בחוף הים, בקניון רמת אביב, ושותה קפה של בוקר בבושקפה שבבן יהודה.

פרופסורים למדעי המדינה באוניברסיטת סיאנס פו בפריז ובאוניברסיטת תל אביב,

חיים בתל אביב כשנה וחצי

בלונדינית, תמירה ושזופה בשמלה פרחונית וסנדלים, אסטריד סדון־פוסקיסט מחנה את אופניה במרכז השדרה ופוסעת בקלילות לתוך בית הקפה. היא נוחתת בכיסא בחיוך רחב, מתקנת קווצות שיער סוררות ומזמינה שתייה במבטא צרפתי חינני. "טוב לי פה", היא אומרת בחיוך. "הים, השמש - אני לא רוצה לחזור לפריז".

סדון־פוסקיסט, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת סיאנס פו היוקרתית, באה לארץ עם משפחתה לשנתיים לפני כשנה וחצי, ומשמשת מרצה אורחת בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב. היא ובעלה מארק, גם הוא פרופסור למדעי המדינה בסיאנס פו, ושני ילדיהם, תאומים בני 13, אפילו עשו עלייה - אבל מארק מחויב לעבודתו בפריז וחי למעשה שם. פעם בחודש הוא בא לארץ לכמה ימים לדירה שהמשפחה שוכרת ברחוב ציורי בנווה צדק. פעם בחודשיים היא נוסעת לפריז למלא את חובותיה למשרה שלה באוניברסיטה.

היא אוהבת את החיים כאן, אבל יהיה לה קשה לוותר על העבודה הטובה ומעמדה באוניברסיטה שנבנו בשנים ארוכות. ההתלבטות אינה קלה. היא רואה עצמה חיה בישראל, הוא לא. הבנים לומדים כאן, בשעות הפנאי גולשים בים (גם סדון־פוסקיסט מספרת שהחלה לקחת שיעורים בגלישה), אוהבים את הפתיחות והשמש, וכשהם חושבים על חזרה לפרוור הפריזאי הרגוע שבו נולדו הם אינם מאושרים. בינתיים הם פה ושם.

מארק סדון ואסטריד סדון־פוסקיסט בנווה צדק צילום: רמי זרנגר

קשה לשמור על סגנון לבוש כשחם כל הזמן, אבל דומה שסדון־פוסקיסט עושה זאת בטבעיות. גם בעלה, שנחת מפריז הגשומה ועדיין לא התרגל לחום הלא טבעי של אמצע נובמבר, אינו מראה זאת כלפי חוץ. בחליפה מחויטת וחולצה לבנה, הז'קט מונח ברישול נונשלנטי על כתפו, הוא מהלך בנווה צדק כאילו הטמפרטורה אינה נושקת ל־28 מעלות.

את הסגנון שלה היא מגדירה קלאסי אבל עם צבע; המעצבים החביבים עליה הם כריסטיאן לקרואה ואיב סן לורן. גם אם אינה יורדת בעקבים למכולת, מראה מושך את העין. "אני לא קונה דברים יקרים, שומרת על המשקל שלי כבר שנים, ואני חושבת שיש לי עין טובה", היא אומרת. "אני אוהבת בייחוד את שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, את מרלן דיטריך".

הסגנון שלה התפתח כשהיתה סטודנטית. "עד אז הייתי עסוקה בלמרוד. אמא שלי היתה אשה אלגנטית מאוד, וכשהיתה צעירה דגמנה. אני הייתי היפית. כשעזבתי את הבית התחלתי להסתובב בשוקי פשפשים, כי לא היה לי הרבה כסף. היום, אגב, אני נראית כמו אמא שלי, מתלבשת כמוה, ואנחנו מדברות על בגדים".

איפה את קונה?

"בארץ אני אוהבת להסתובב בחנויות בוטיק בצפון דיזנגוף, אבל גם בשוק הפשפשים בחנויות וינטג'. בפריז אני מאוד אוהבת את אינפיניטיף בסן ז'רמן בגדה השמאלית, את Manukian, וגם אפשר למצוא דברים נהדרים בכמה סניפים של מונופרי (רשת סופרמרקטים), למשל זה ב־La Varenne.

"בכלל, לצרפתים יש חיבור ללבוש. כשאייר פראנס מחליפים מדים כל העיתונים מנהלים דיון על כך. הצרפתים משקיעים יותר מאמץ מישראלים בלבוש. אפילו ילדים מודעים לסגנון הלבוש מגיל צעיר. לישראלים לא כל כך אכפת מסגנון, ויהודים צרפתים נוטים להגזים".

בפריז הם אוהבים את קפה דה־פלור בסן ז'רמן, ואת לדורה, שנודע במקרוּנים הנימוחים שלו. בתל אביב פרופ' סדון אוהב את מרכז סוזן דלאל, את נמל תל אביב, את פארק הירקון וגם לשבת בבושקפה בבן יהודה. רעייתו אוהבת את בריכת גורדון, קפה 12 ברוטשילד ופּאר דרייר בקינג ג'ורג'.

הגיע לארץ בראשונה ב־1978. בשנה האחרונה חי בתל אביב

שש וחצי בערב, ובבר היין של דוד אבוקיה בקינג ג'ורג' 4 בתל אביב מתנהלת שיחה ערה בצרפתית. זו השעה של הצרפתים שחיים כאן, וכמנהגם הם מתעכבים בדרכם הביתה, באים לשתות משהו, מתחככים זה בזה, מחליפים דברים במבטא צרפתי מהורהר או שמח. הישראלים באים מאוחר יותר, הרבה יותר.

אבוקיה, יזם נדל"ן והבעלים של פּאר דרייר ("מאחור", בגלל המיקום בחצר פנימית), הגיע לארץ בפעם הראשונה כשהיה בן 18 ב־1978. הוא חי שנה בקיבוץ בית השיטה וחזר לצרפת. כשמלאו לו 20 בא שוב, קיבל אזרחות, התגייס לצבא ושירת במלחמת לבנון. ב־1986 חזר לצרפת והתחתן עם ישראלית שחיה שם, ולימים חזרה לארץ עם ילדיהם המשותפים. אבוקיה נשאר בפריז עד לפני ארבע שנים. הוא רצה לראות את הילדים יותר, והחליט לחיות כאן, קרוב אליהם, לפחות חלק מהזמן - אבל בהיותו הרפתקן הוא מודה שאינו יכול לחשוב על חיים במקום אחד לתמיד: לא פריז, גם לא תל אביב.

דוד אבוקיה בבר שלו פּאר דרייר. "ישראלים אוהבים מנות גדולות" צילום: רמי זרנגר

בשנה האחרונה הוא נמצא בתל אביב הרבה יותר מבפריז. לעסקיו שם הוא נוסע אחת לחודש, לשבוע. בשנה הזו גם פתח את פּאר דרייר בחצר פנימית של בניין ישן שרכש. הוא אחראי על העיצוב הנעים והאווירה, על הרהיטים משוק הפשפשים, על שולחן האבירים שעיצב ובנה במו ידיו, על הצילומים שלו שתלויים בכניסה, ועל התפריט שמציע קרוק מסייה, קלאב סנדוויץ' וכבד קצוץ.

הוא אוהב לחיות בתל אביב, מסתובב בעיר על אופנוע KTM גדול־ממדים בג'ינס (הכי אוהב את הג'ינסים של גאפ), טי שירטס (הוא חובב של המותג הצרפתי זאדיג אה וולטייר) ונעלי התעמלות. "פה אתה יכול ללכת להרברט סמואל בכפכפים, אבל בצרפת לא יכניסו אותך למסעדה בלבוש כזה", הוא אומר. "אני לא אלך בכפכפים גם פה. אבל אם לפגישות בפריז אלבש חליפה (אני חובב של המעצב ארמנגילדו זניה, הוא אומר), כאן אני מרגיש מוזר בחליפה".

גם בכל הנוגע להרגלי אכילה ושתייה הוא מוצא הבדלים. "ישראלים אוהבים מנות גדולות, כמויות. אפילו כוסות היין כאן גדולות יותר. צרפתים אינם בנויים ליחסי כוח, בעוד שהחברה הישראלית בנויה כך. ככלל, התרבות הצרפתית זורמת פחות מזו הישראלית".

ואיפה הוא אוהב לבלות פה ושם? בתל אביב ברוטשילד 12, במקום של בשר בשבזי ובקפה שפר בנחלת בנימין. בפריז הוא אוהב את בראסרי Wepler ואת קפה בּוֹבּוּר.

אנט לוי־ווילרד, יועצת לשיתוף ופעילויות תרבות בשגרירות צרפת בישראל

עיתונאית בכירה, סופרת. חיה בתל אביב כשנה

בשמלה שחורה הדוקה וקצרה ונעלי עקב נשיות, אנט לוי־ווילרד מטופפת על הגג של בניין המכון הצרפתי בשדרות רוטשילד בתל אביב. דגל צרפת מתנופף ברקע קו הרקיע של תל אביב על מגדליו הגבוהים. "זאת תל אביב", היא מכריזה בגאווה. כמה דקות אחר כך היא כבר למטה, ברחוב שהשמש השוקעת לים מאירה עליו אור אחרון. הברמן בקפה 12 הסמוך מאיר לה פנים ומיד מוזג יין, המלצרית מחליפה עמה כמה מלים באנגלית (לוי־ווילרד אינה דוברת עברית). כולם מכירים את האשה המטופחת שמתיישבת על הבר לפנות ערב.

לוי־ווילרד, עיתונאית ב"ליברסיון" וסופרת - בין ספריה כרוניקה של מלחמת המינים בארצות הברית ("Chroniques de la Guerre du Sexe") ומסה על המלחמה בין ישראל לחזבאללה ("Summer Rain") - מחליפה נשיקות על הלחי עם בעל המקום, כמנהג הצרפתים. לפני כשנה היא מונתה לתפקיד יועצת לשיתוף ופעילויות תרבות בשגרירות צרפת בישראל, ומאז היא פה, מדי פעם קופצת מדירתה שליד גן מאיר בעיר לדירתה ברובע ה־16 בפריז.

בן זוגה, המפיק־במאי ההולנדי לודי בוקן, חי ועובד בפריז, וגם הוא בא לבקרה כאן. כך גם ילדיהם (ובהם השחקנית ג'וליה לוי־בוקן, ששיחה איתה מופיעה בהמשך). "כן", היא מודה, "אני אוהבת לחיות כאן, מחבבת את האנשים, אבל לא ארצה להיות פה לנצח".

אנט לוי־ווילרד בבר רוטשילד 12. "בתל אביב קשה לשמור על שיק" צילום: רמי זרנגר

היא אשה נאה, מקפידה בלבושה ואינה נכנעת לטמפרטורות, ללחות התל־אביבית או למנהג המקומי לנעול כפכפי גומי. היא גם לא נכנעה לחום בלוס אנג'לס, שם חיה כמה שנים. "בתל אביב קשה לשמור על שיק, כי כל הזמן קיץ", היא אומרת. "במזג אוויר כזה אי אפשר לנעול מגפיים וללבוש ז'קט. גם בלוס אנג'לס חם, ואנשים פשוט מוותרים ולובשים טי שירט וג'ינס. ניסיתי להתנגד לזה, גם שם וגם פה". הנשים הצרפתיות, היא מסבירה, הן מאוד שיקיות - "פחות מהאיטלקיות אבל יותר מהאמריקאיות", היא קובעת נחרצות.

גם כשהיתה סטודנטית מיליטנטית, היא מספרת, לא חשבה שצריך להיראות רע כדי שיתייחסו אליה ברצינות. כבר אז אימצה את סגנון ה"סקסי־שיק" שלה, כהגדרתה. "אני אוהבת אופנה, אני אפילו יכולה להגיד שאני קורבן אופנה". בין המותגים החביבים עליה היא מונה את המותג הבריטי ג'וזף, את האיטלקים ארמאני, מיו מיו ודולצ'ה וגבאנה, את המעצב התוניסאי־פריזאי אזאדין אליה, ואת המותג הצרפתי Irie. אבל, היא מוסיפה, "רוב הזמן אני עיתונאית, והבגדים שאני קונה הם אלה שעונים על צרכיי: קלים לאריזה ולא מתקמטים".

ואיפה היא אוהבת לבלות? "איני נוהגת לבשל, אז אני אוכלת הרבה בחוץ", היא מספרת. בין המסעדות האהובות עליה בתל אביב היא מונה את קנטינה, רוטשילד 12 ואת בר היין פּאר דרייר. בפריז היא נוהגת לפקוד את ה־Closerie des Lilas במונפארנס ואת Le Murat הטרנדית שברובע ה־16, ליד ביתה.