געגועים לקזינו

"וִיריחוֹ סֹגֶרת וּמְסֻגֶּרת, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂראֵל: אֵין יוֹצֵא, וְאֵין בָּא" (יהושע ו, א)

"הכניסה לתושבי ישראל אסורה, ואף נחשבת כעבירה פלילית לכל דבר" מכריז השלט, אבל אנחנו ממשיכים. יריחו, חורף 2010. אנחנו נעצרים במחסום שבו ניצבים שוטרים פלסטינים, לבושים במדים שנראים די עלובים ובלויים. גם כלי הנשק שלהם הם מזכרת ישנה משנות השבעים. הם מתפלאים לראות אותנו ברכב שכור כי רוב התיירים מגיעים לעיר בטיולים מאורגנים, אבל ההלם הגדול בא כשאנחנו מכריזים שאנחנו ישראלים. אנחנו מבהירים שקבענו פגישה עם בכיר ברשות, אחמד חילו, אבל השוטרים המומים, לא כל כך יודעים מה לעשות. הם מבקשים שנמתין בצד.

עשר דקות אחר כך מגיע חילו עצמו למחסום ומורה לנו לבוא אחריו. חילו (38), אב לשלושה ילדים, עובד כמזכירו האישי של סאאב עריקאת, ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני. לאחרונה הקים עם היוצרת הדוקומנטרית והשחקנית הישראלית נועה מימן, בתו של טייקון הגז יוסי מימן, את ארגון Visit Palestine, שמארגן לישראלים סיורים ברשות הפלסטינית ולפלסטינים סיורים בישראל. משנת 2000, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, מבקרים ישראלים הפסיקו לגמרי להגיע לעיר, אבל בשנה האחרונה הצליחה מימן להביא לתוך יריחו 400 מבקרים ישראלים, שצפצפו כנראה כמונו על השלט המוצב בכניסה.

הביקור שלנו, כתב וצלם "כלכליסט", נערך חודש לאחר שיריחו ציינה בקול תרועות את יום הולדתה העשרת אלפים, והרשות הפלסטינית הצהירה שהיא מתכננת להשקיע בעיר כ־2 מיליארד דולר בבנייה של מלונות, בתי מגורים ונמל התעופה הבינלאומי הראשון של הרשות. בתום הסיור אנחנו מתרשמים בעצב כי - בדיוק כמו אצלנו - גם כאן רוב ההבטחות צפויות להישאר על הנייר בלבד.

יריחו ריזורט. מלון חמישה כוכבים שנסגר בשנות האינתיפאדה ונפתח מחדש ב-2005 צילום: עמית שעל

אנחנו עוקבים אחרי רכבו של חילו, ואני מבחין בצד ימין של הכביש במלון אינטרקונטיננטל יריחו - המבנה הגבוה ביותר בעיר, שנבנה ב־1998. מאוחר יותר נגיע אליו, אבל ראשית אנחנו עוצרים במרכז העיר וחילו מתחיל בסיור המודרך. "אני חושב שיריחו היא העיר הכי תיירותית שיש לנו. אנחנו אטרקציה בגלל הקרבה שלנו לים המלח והאתרים ההיסטוריים שנמצאים בעיר שנחשבת לעתיקה בעולם", הוא מדקלם. אבל כיכר העיר ריקה מתיירים.

עיר התמרים? עיר הבננות!

מרכז העיר דומה למרכזיהן של כל הערים הערביות בארץ: מאפיית בקלאוות, קצב, גלב, ספר, דוכני פלאפל, חומוס, בתי קפה עם נרגילות, חנויות מיוחדות לממכר קפה וחנויות לממכר סדקית. ניכר שהחנויות משרתות בעיקר את הציבור המקומי ואינן פונות לתיירים. בכיכר המרכזית ניצבת מזרקה קטנה וכמה ספסלים. מסביב לה אין תנועה ערה של מכוניות.

בחנות הבגדים של משפחת חילו אנחנו פוגשים את אחד מאחיו של מארחנו אחמד, פאעד שמו. החנות מתמחה במכירת חולצות עם צווארון מעומלן בסגנון לקוסט וג'ינס עם מראה הפס המשופשף באמצע. "אין בכלל תיירים בחנות שלנו, וזה לא מעניין אותנו", פותח מיד פאעד. "ליריחו מגיעים בדרך כלל רק צליינים, והם לא עוצרים לעשות קניות. פעם, לפני האינתיפאדה, העיר היתה מלאה בישראלים ואני עצמי עבדתי בקזינו. בקרוב אני עובר לעבוד במלון מובנפיק החדש שנבנה ברמאללה".

עתיקות ארמון הישאם צילום: עמית שעל

לפתע אנחנו שמים לב לכך שבכל המתחם יש רק עגלה אחת שמוכרה את התמרים המפורסמים של יריחו. לעומת זאת, במקום עומדות עשרות עגלות עמוסות באשכולות של בננות, וחילו מסביר שאלה הן בננות ייחודיות הגדלות רק ביריחו. "הן קטנות במיוחד ומלאות בנקודות שחורות, והן מתוקות יותר מכל בננה שטעמת אי פעם", הוא אומר. "מה עם תמרים?", אני שואל, "יריחו הרי נקראת גם עיר התמרים". חילו צוחק. "את התמרים אנחנו מוכרים רק לתיירים. זה כמו לעשות להם סיבוב על גמל".

ביקשתי מחילו לטעום את הפלא הבנני, והוא המליץ על עגלה שעומדת בקביעות ליד החנות של משפחתו. מאחורי העגלה ניצב צעיר כבן 20, בעל אוזניים ענקיות, שחייך אליי חיוך גדול ושאל מאיזו ארץ אירופית אני בא. חילו תיקן אותו ואמר שאני יהודי מישראל, ולרגע החיוך הרחב של הבחור החביב נעלם. אוחז בידו סכין בעל להב מעוקלת, שאיתה הוא בוצע את הבננות מהאשכול, הוא הביט בי ואמר: "ברצלונה? מדריד? ברצלונה? מדריד?". עניתי "ברצלונה", ואז הוא לקח את הסכין וחתך מהאשכול הגדול אשכול קטן ונתן לי, חינם אין כסף. חילו הסביר שהוא נתן לי את הבננות במתנה משום שאמרתי לו שאני אוהד של ברצלונה בכדורגל, ואמנם הנער חייך וצעק בקול רם לכל העוברים בכיכר: "ברצלונה! ברצלונה!". מתברר שכל הצד הזה של הרחוב מלבדו אוהד את מדריד ולא את ברצלונה, ותשובתי חיזקה את ביטחונו באהדתו החריגה.

צליינים מבקרים במנזר דיר אל קרנטל (הר התשוקה) צילום: עמית שעל

אנחנו עוברים על פני הכנסייה הרוסית הלבנה, שבמרכז חצרה ניצב עץ שקמה עתיק שמייחסים לו קדושות וסגולות. חילו אומר בצער כי מכל תוכניות הפיתוח הגדולות לרגל חגיגות העשרת אלפים לעיר, הדבר היחיד שקרה בשטח הוא שיפוץ ושחזור של הכנסייה הזאת, שבימים אלה ממש עומד לפני סיום. בינתיים מה שנעשה שם הוא סוד גדול ומי שאינו קשור לפרויקט אינו מורשה להיכנס למתחם. לשם השיפוץ הביאו כ־600 מהנדסים ואנשי מקצוע מרוסיה, שנמצאים רוב הזמן באתר ואינם מעורים בחיי העיר.

ארמונות ומוזיאונים מחכים לתיירים

אנחנו ממשיכים לארמון הישאם מימי החליף העותמאני בן המאה השמינית. הארמון נפגע ברעש אדמה בשנת 747, זמן קצר לאחר שבנייתו הסתיימה, אבל במקום עדיין נמצאת אחת מרצפות הפסיפס הגדולות ביותר שהשתמרו. למרבה הצער, בשל בעיות תקצוב וחשש שהרצפה תיהרס לחלוטין, החליטו ארכיאולוגים איטלקים שהוזמנו למקום לכסות את הרחבה הענקית בעפר. כך או כך, בבוקר ביקורנו במקום היה הארמון שומם למדי, למעט קבוצת נערים מתיכון בקלקיליה שסיירה במקום והצטלמה מול עיגול אבן ענקי שבו מגן דוד. "נו, אתה רואה, גם את מגן הדוד גנבתם מאיתנו", הפטיר חילו.

בננות במרכז יריחו צילום: עמית שעל

במוזיאון הקטן שבקצה האתר אנחנו פוגשים את מרוואן נג'יבּ, האחראי על המוזיאון. "לא מגיעים לכאן מספיק תיירים", הוא ממהר להתלונן ברגע שהוא שומע שאני עיתונאי. מוצאי כנראה אינו מעניין אותו. "כל הסיפור הזה עם יריחו 2000 היה רק חגיגות של יום אחד ולא יותר מזה. במציאות אני נמצא כאן עם שאריות של צליינים ותלמידי תיכון". אחר כך הוא לוקח אותנו לסיור במוזיאון הקטן, שבו מוצגים כלי חרס ארכיאולוגיים. "הנה, אתה רואה, אין לנו כאן כוח אדם ואני נאלץ להדביק כלי חרס שנהרסו בסופר־גלו. בימי האינתיפאדה המוזיאון היה סגור ונאלצנו לאחסן חלק מהחרסים במחסן בצורה לא נאותה. הרבה כדים נהרסו". כשאין אנשים נג'יב יושב בפתח המוזיאון, על שרפרף, ולצדו קופסה מלאה בשברי חרס, שאותם הוא מדביק כמו פאזל. עכשיו הוא מתנדב ברצון להסביר לנו בהתלהבות על כל הפסלים והחרסים. ניכר שהמוזיאון חשוב לו מאוד.

בדרכנו למנזר דיר אל־קרנטל (הר התשוקה) אנחנו עוברים דרך מחנה הפליטים עין אל־סולטן. רחובות המחנה אינם מזכירים, לפחות במבט ראשון, את המראות הקשים שאנחנו רגילים לראות במחנות הפליטים, אלא יותר את שכונת התקווה או כרם התימנים בתל אביב. כבישי אספלט סלולים, בניינים, ובכמה רחובות גם וילות בנות שלוש קומות בעלות חצרות מרוצפות. המחנה הוקם למרגלות ההר בין השנים 1948–1950, בהתאם לסיכום בין ממשלת ירדן, עיריית יריחו ובעלי הקרקעות במקום. מחנות הפליטים שינו אז לחלוטין את הדמוגרפיה של העיר, שלמעשה היתה עיירה בת 2,500 תושבים ונהפכה בן יום לעיר עם 13 אלף תושבים.

חנות מזכרות צילום: עמית שעל

בחור בשם עאבד מזמין אותנו לשתות תה בחצר ביתו. אנחנו מתיישבים על שרפרפים בחצר המרוצפת בבלטות של פעם, ועד מהרה מצטרפים אלינו ארבעת אחיו של עאבד וכמה שכנים. תה מרווה מתקתק וכיבוד עשיר מוגשים אל השולחן, והאח הגדול עבדאללה משתלט על השיחה. פעם עבד בישראל, שם למד עברית, ואחר כך בתקופת הקזינו שימש נהג מונית ביריחו והסיע ישראלים רבים. "גם כשהתחילה האינתיפאדה הם באו לפה", הוא מספר. "היו משלמים לי 200 שקל כדי שאבריח אותם לעיר כשהם מתחבאים בבגאז'. האנשים האלה חולים. נרקומנים. היו משקרים את הנשים שלהן ואומרים שהם נוסעים לפתח תקווה, ובאים לכאן". היום הוא בעסקי התכשיטנות. אני שואל אם הוא עוסק בזהב ויהלומים, והוא משיב: "אני מוכר רק תכשיטים מפלסטיק לנוצרים בקרנטל". אני שואל אם הוא מתגעגע לקזינו, והוא ממהר להשיב: "לא, מה פתאום? זה דבר רע, הקזינו. יש פתגם בערבית שאומר שעדיף שלא יהיה לך כסף מאשר כסף מלוכלך".

כמו בתל אביב, עד מהרה מתגלגלת גם כאן השיחה לנדל"ן. מתברר שעבדאללה גאה מאוד לגור במחנה. "זה לא מה שנראה לך. החיים פה בכלל לא רעים, והדירות שוות הרבה כסף", הוא אומר. "לא כל אחד יכול לקנות פה דירה, רק אלה שנחשבים פליטים מורשים לגור כאן, וכיוון שאנחנו קרובים למרכז העיר ויש צפיפות אוכלוסין, ערך הדירות פה עלה. אני לא פליט אלא מקומי, למעשה נצר לעבדים שהובאו מאפריקה בתחילת המאה ה־18. אבל בגלל התרחבות מחנה הפליטים הוא התחבר אל הכפר שלי".

ילדים במחנה הפליטים עין אל סולטן צילום: עמית שעל

שהישראלים יניחו לנו

למרגלות הרכבל שמוביל אל דיר אל־קרנטל משתרע חניון גדול שאליו מגיעים האוטובוסים המביאים צליינים למקום. לפי המסורת הנוצרית, ישו טיפס אל אחת המערות שבהר והתבודד בה, כשהוא לא אוכל ולא שותה במשך 40 יום. הרכבל הוקם ב־1999 בהשקעה של 12 מיליון דולר. כאן אנחנו מוצאים סוף סוף תמרים בקופסאות, ובמרכז המסחרי הסמוך ישנה חנות מזכרות גדולה שבה מוכרים שטיחים, אהילים עשויים נחושת וזכוכית צבעונית ונעליים וסנדלים מעור גמל המיוצרים בחברון. אחד המוכרים, אבו מוסה, מתנדב להסביר לי על צורת החיים ביריחו: "יש לנו את החיים הכי טובים בכל פלסטין", הוא מצהיר. "מאחר שזה מדבר אנשים קמים ב־11, פותחים את החנות רק בשתיים, ורוב המסחר מתנהל בשעות אחר הצהריים, הערב והלילה. אנחנו סוגרים בחצות והולכים לישון בארבע בבוקר".

מוכרים אחרים במקום מנצלים את הביקור הנדיר של תייר מישראל כדי להתלונן על השלטונות הישראליים. אחד מהם, אבו נאדר, תושב כפר שנמצא בין ירושלים ליריחו, מספר שיש לו חנות בעיר העתיקה בירושלים אבל מאז האינתיפאדה נאסר עליו לשהות בעיר. אחר מספר כיצד חייל ישראלי במחסום קלנדיה פגע באשתו ההרה וכתוצאה מכך היא ילדה מוקדם מהצפוי, ואחד מהעוברים שנשאה מת. חילו מציל אותי באותו הרגע, כשהוא מזכיר שהרשות מתכננת לבנות ביריחו את נמל התעופה הפלסטיני הראשון, ומתחיל ויכוח בשאלה איפה בדיוק ועל איזה שטח הוא אמור להיבנות. כולם רבים עם כולם, ומסכימים רק על שני דברים: שאם הישראלים יניחו להם וייתנו להם להתנהל לבד המצב יהיה טוב יותר; ושהסיכויים לקידום תהליך השלום אינם טובים.

עלינו לרכבל לצד קבוצת צליינים מרוסיה, ובשעה שהוא טיפס אל עבר הקרנטל וחלף מעל מחנה הפליטים, נפרסה מתחתינו העיר כולה. כעת אפשר היה להבחין בים המלח ובצד הירדני. מעל המנזר ומרכז המבקרים הבחנו בבסיס צבאי, שבו מצלמות חודרניות שבוחנות כל תנועה בעיר יריחו.

בליל שפות בג'קוזי

את היום חתמנו בביקור בשני המלונות הגדולים בעיר. יריחו ריזורט הוא מלון בן חמישה כוכבים, שנסגר בשנות האינתיפאדה ונפתח מחדש ב־2005, ונחשב למלון השני הכי טוב בעיר אחרי האינטרקונטיננטל. בשעת ביקורנו במקום הוא היה ריק מאורחים והיו בו רק מעט עובדים, אבל מנהל המלון, ריאד חאמד, טען שהוא ב־70% תפוסה והתיירים פשוט נמצאים בשעות האלה מחוץ למלון. "מדובר בקהל של צליינים, והם רק ישנים במקום ואוכלים בו ארוחת ערב", הסביר. רוב התיירים שלו הם צליינים, אף שבחגים ובסופי שבוע יש גם "מקומיים", הוא אומר. אני שואל אותו למה הוא מתכוון, והוא מסביר שמדובר בפלסטינים וערבים מישראל. "השנה, בחודשי הקיץ, היינו מלאים לגמרי, ולדעתי בשנים הבאות התיירות רק תגדל. לכן אין ברירה אלא להקים עוד מלונות". מצאתי איש אופטימי ביריחו.

הביקור במלון אינטרקונטיננטל היה סיום מרומם לביקור. לעומת יריחו ריזורט, המלון היה מלא ושוקק חיים. השעה היתה שש בערב, והבחנתי שבאזור הבריכה יושבת קבוצה של גברים רוסים ששתו בקבוק ג'יימסון. גם הג'קוזי היה מלא ודיברו בו בליל של שפות. בבריכה המיוחדת, שאותה ממלאים כל יום במים מים המלח, צפו גברים בעלי כרס שנראה כי עברו מזמן את גיל 50. הם דיברו ביניהם ערבית.

בדרכי החוצה פגשתי את השומר אחמד שאבי, שמשפחתו היגרה ליריחו ב־1948 ומאז גרה באזור - קודם בשלטון ירדני, אחר כך בשלטון ישראלי. היום הוא נזכר בערגה בשנים הראשונות שאחרי הסכמי אוסלו ובימים שבהם ישראלים עוד עמדו פה בתור לקזינו. המלון, הוא מספר, נפתח בשנת 2000, כשלושה חודשים לפני פרוץ האינתיפאדה - ש"באה והרסה הכל", הוא אומר. "נראה שיש על העיר את קללת הישאם, שבכל פעם שבונים משהו גרנדיוזי, לפני שחונכים אותו קורה איזשהו אסון. רק שהיום במקום רעידות אדמה יש רעידות אדמה פוליטיות, ובמקרה הזה זאת היתה האינתיפאדה. אבל אני חושב שלמדנו לחיות עם זה. לכן המלון הזה שוקק חיים ולא עומד כמו תל חורבות".