פסגת הפח: תוכניות הריאליטי הכי מופרכות שנראו על המסך

טלוויזיה היא דבר נרקוטי. כמו נרקומן שזקוק למנות גדולות יותר ויותר כדי להגיע לאותו ריגוש, כך גם הצופים דורשים יותר ויותר בשביל אותה כמות של תשומת לב. פעם בשביל שנתרגש משעשועון טריוויה היינו צריכים רק כיסא ויצחק שמעוני ("מקבילית המוחות"); היום לא נדליק את הטלוויזיה בשביל פחות מקרנבל של מתמודדים בסטודיו זוהר ("אחד נגד 100"). פעם צפינו בריצ'רד אטינבורו בוחן חרקים באיי הפנינה; היום האיים האלה משמשים תפאורה למתמודדות בביקיני.

כמראָה של החברה גם הטלוויזיה נהפכה למתוחכמת, מורכבת ומרתקת יותר. כמראה של החברה היא גם נהפכה לאלימה, חומרנית ומבזה יותר כלפי קבוצות שונות.

בתחילת אוקטובר הגיע ג'ון דה־מול לשוק הטלוויזיה MIPCOM שנערך בקאן. דה־מול, בעליה של חברת הפקות שנהפך לטייקון מדיה בינלאומי, הוא האיש שמאחורי אין ספור פורמטים, מ"האח הגדול" ועד "אחד נגד 100". דה־מול הפציע ב־MIPCOM עם שעשועון חדש המשודר בהצלחה בטלוויזיה ההולנדית: "עשר דרכים להדליק אותך". במסגרת התוכנית קבוצה של צעירות מתמודדת מול קבוצה של צעירים. בכל סיבוב אחת הבחורות בוחרת במי שנראה לה הקורבן הקל ביותר, ויחד הם מסתגרים להם בחדר צדדי - מעין גרסת מבוגרים למשחק המוכר "חמש דקות בגן עדן", אבל עם טוויסט קטן: לאיבריו הפרטיים של הבחור הוצמד מבעוד מועד חיישן שידווח על רמת הריגוש שהוא חווה. לבחורה מותר לעשות לבחור מה שבא לה; הוא, מצדו, אמור לנסות להתחרמן כמה שפחות. ככל שיתרגש יותר, יפסיד את הפרס.

"בנידרום באסטרס". תוכנית מתיחות בלגית שכוכביה הם פנסיונרים

איש המכירות של TALPA, החברה שמשווקת את הפורמט, מספר בהתלהבות על המכירות ההיסטריות של הפורמט הצעיר והחתרני הזה. תגיד, אני שואל, המתמודדות - הן נערות ליווי? מה פתאום, הוא נעלב. אני תוהה אם להיכנס לוויכוח, ובסוף מוותר. אולי זה עניין תרבותי, אבל לבצע ריקוד ארוטי על ברכיו של בחור בשביל כסף - יש שם למקצוע הזה.

אירופה הקלאסית, אסיה הפסיכית. טלוויזיה עובדת בשיטה אבולוציונית. לכל תוכנית יש שורשים בתוכנית קודמת, וכל תוכנית תהיה הבסיס לזו שתבוא אחריה. "עשר דרכים להדליק אותך", לדוגמה, מוצגת כדור הבא של תוכניות הדייטינג. בניגוד לתוכניות שהצופה בהן נותר עם חצי תאוותו בידו, פה יזרום הצופה עם השניים לרגעים האינטימיים.

אם זה נשמע כמו רצח הרומנטיקה, כנראה תוכנית הטלוויזיה היפנית "מופע הבתולין" (Paradise-tv) היא לא התוכנית בשבילכם. מדובר בתוכנית שהיא אולי שני צעדים נוספים באותה אבולוציה של ייצוג הרומנטיקה על המסך: ב"מופע הבתולין" מבותקים מדי תוכנית בתוליה של צעירה אחרת בשידור חי בטלוויזיה במה שהערוץ מגדיר "דוקומנטרי". הבועל איננו מחוג מכריה, ובאמצע הרגע האינטימי המנחה מגיעה ומראיינת אותה על התחושות. לבסוף, ברגע הטלוויזיוני סר הטעם ביותר שנראה על המסך, הבועל מנופף במטפחת לבנה מוכתמת.

ריאליטי חמש תוכניות שלא ייאמן שהן קיימות סלבז שעוברים לגור עם חיה, נשים שלומדות לאלף את בני זוגם, ותחרות בין רבי, קאדי, כומר ונזיר בודהיסטי עמרי מרכוס לכתבה המלאה 

נכון, זה לא עתיד להגיע בקרוב לערוץ 2, ותחנות הטלוויזיה במזרח אסיה ידועות בתכנים קיצוניים - אבל עדיין, הטלוויזיה תתקדם, ולא תמיד יהיה פשוט לבלוע את התכנים שייווצרו. התהליך האבולוציוני עובד בצורה זהה: לוקחים את המוצר הקודם, מוסיפים לו תבלין חדש ומקבלים תוכנית אחרת לחלוטין. התבלין יכול להיות הגדלת הפרס (מתווי שי לספרים ב"מקבילית המוחות" למיליון דולר ב"מי רוצה להיות מיליונר"), הגדלת הסיכון (מתוכניות האירוח של פעם ל"הפוליגרף"), או שינוי בהקשר, בכמות או בסוגה.

קח את הפורמט ותשתגע. הדוגמה הכי ברורה היא שירה. תחרויות שירה היו קיימות עוד מימי הרדיו (ואפילו לפני), אבל כשהגיעו צמד הסיימונים (קאוול ופולר) למפיק אלן בויד וסיפרו לו על הרעיון שלהם, נוצרה מהפכה. הסיימונים הוסיפו לתחרות הקלאסית שלושה תבלינים: ראשית שיפוט מניאקי, כמעט גס רוח, שהחליף את השופטים המנומסים. שנית, אלמנט "ריאליטי" - אפיון המתמודדים כדמויות בסיפור דרמטי, על ידי חדירה אינטנסיבית לחייהם. כך יוצא שאנחנו זוכרים את נינט יותר בזכות סיפור הסינדרלה של חיילת מקריית גת שהגיעה לתהילה, ופחות בזכות השירים שלה. התבלין השלישי הוא שיתוף הקהל כך שירגיש שהוא לוקח חלק בהתרחשות, עם הצבעות מהבית. השאר הוא היסטוריה והיסטריה: מה שהתחיל ב־2001 באנגליה כבש את כל העולם, ומופק, או מוקרן, כמעט בכל מדינה שבה יש טלוויזיה מסחרית.

הדלק של האבולוציה הטלוויזיונית הוא שיעמום הצופים. מה שהלהיב אותנו ב־2001 יידרש להמשיך להשתנות ולהתאים את עצמו לעולם החדש, או שייעלם. הרייטינג היורד של "אמריקן איידול" כבר מלחיץ את המפיקים, והם ינסו בעונה הקרובה תבלינים חדשים. בחוץ ממתינות כמה תחרויות שירה אחרות שמציגות את עצמן כדור הבא, והן ישמחו להיכנס לרצועה של "איידול". אחד הפורמטים נקרא "שיר, אם אתה יכול" (Zodiak), ומוסיף תחרות פיזית לשירה. הזמרים לא מתמודדים רק על יכולות הזמרה שלהם, אלא גם על יכולתם לבצע את השיר תוך כדי ריצה על הליכון או צלילה לאמבט קרח. נדמה שמי שנשחט מול פני האומה על ידי סיימון קאוול ב"אמריקן איידול" היה מעדיף לצלול לאמבט קרח במקום.

"שיר אם אתה יכול". המתחרים נבחנים על יכולתם לבצע את השיר תוך כדי ריצה על הליכון או צלילה לאמבט קרח

האבולוציה הזאת היא דבר שקורה בכל הסוגות. אם בעבר היו תחרויות יופי, היום יש ריאליטי של "דוגמנית־העל הבאה". המחר אולי שייך לתוכנית "הדוגמנית הנכה של בריטניה" של ה־בי.בי.סי3, שנעזרת בתבלין הפריק שואו: תחרות לבחירת מלכת היופי הנכה. מספרי צופים גבוהים במיוחד נרשמו לפרק שבו גדומות האיברים דגמנו פריטי הלבשה תחתונה. האם מדובר בביקורת חברתית מתוחכמת, כמו שטענו יוצרי הפורמט, או בסיפוק צורך המציצנות?

עדיף שלא תדע. מדהים לראות כמה המתאם להלך הרוח בחברה בא לידי ביטוי על המסך. עד לפני שנים ספורות החברה המערבית סגדה לידע, ושעשועוני טריוויה עסקו בכמה הראש האנושי מסוגל להכיל; היום אנשים כמו עמוס חכם, חתן פרס התנ"ך המיתולוגי, לא זוכים לשובל של מעריצים. השעשועונים נהפכים לכאלה שמתבססים על אינטואיציה וכוח פיזי יותר מאשר על ידע.

זה לא בהכרח תהליך רע: הקהל המתוחכם של היום אולי הבין שזיכרון מופלג איננו בהכרח סממן לחוכמה, וכשיש אינטרנט נגיש, אין משמעות לידע ארכיוני שמאוחסן בגולגולת. ואם לא ידע כללי, לפחות בוא נבחן כמה אתה מכיר את עצמך. האנשים בחברה המערבית נהפכו למרוכזים בעצמם, והרצון הנרקיסיסטי של כל ילד להיות מפורסם בא לידי ביטוי בשעשועון "אני יודע מה עשית ביום שישי" (Eyeworks).

השעשועון מתחיל באדם הישן לו במיטה הניצבת באמצע אולפן מלא קהל. המנחה ניגש אליו ומעיר אותו: "אתה לא זוכר", הוא אומר לו, "אבל נרשמת לשעשועון שלנו. מהפנט הגיע אליך הביתה הבוקר, והפנט אותך לשכוח את כל מה שהתרחש במהלך יום שישי". המתמודד הנדהם ישחק אז על ההחלטות שקיבל במהלך היום: למשל, אילו בגדים לבש לראיון עבודה (שגם אותו הפנטו אותו לחשוב שיש לו), וכן הלאה. בסיבוב הסופי הוא יצא לדייט עם שלוש נשים, אחת מהן אשתו — הוא רק הופנט שלא לזכור את הפרט הזה. עכשיו הוא צריך לנחש במי מהן הוא בחר לדייט שני - האם באשתו או באשה שזה עתה פגש לראשונה.

"אני יודע מה עשית ביום שישי". מהפנטים את המתחרים

מקוצר מקום לא נציין את תוכנית הבישול שמשתמשת בחלב אם, את נתיחת הגופה בשידור חי, את הריאליטי שמעביר הומואים טירונות של מארינס, או את תוכנית הראיונות שבה סלבז מעצבים את ארון הקבורה שלהם. הרשימה היא אינסופית ומתעדכנת כמעט מדי יום. איפה זה ייגמר? התשובה מיד אחרי הפר־סו־מות.

גאולה דרך המסך. אחרי שטינפתי על הטלוויזיה כמו קאוול ביום רע, אני רוצה להפוך את זווית ההסתכלות. לפני כמה שבועות נערך בלוצרן שבשוויץ Rose d'Or, פסטיבל הטלוויזיה הוותיק בעולם. 35 אנשי טלוויזיה, ואני ביניהם, התכנסו לבחור את הזוכה בפרס היוקרתי. זה היה דיון ארוך ואמוציונלי, ובסופו נבחרה תוכנית מתיחות בלגית שולית לכאורה בשם "בנידורם באסטרדס".

מה לפסטיבל מכובד ולתוכנית מתיחות שנחשבת סוגה תחתית? כוכבי התוכנית הם פנסיונרים שמנצלים את היותם דמויות כמעט שקופות בחברה, ומותחים את הצעירים. התוכנית מנצלת את נקודת המבט הייחודית של הפנסיונרים וצוחקת על החברה יחד איתם, ולעולם לא עליהם. לדוגמה: קשישה מגיעה עם צנצנת אפר לתחנת אוטובוס עמוסה. "בעלי נורא אהב את האוטובוס הזה", היא אומרת בנונשלנטיות, אגב פיזור האפר, וממשיכה ללכת. הלסתות השמוטות של יושבי התחנה הן קומדיה שאי אפשר לכתוב דומה לה. אגב, זכיינית ערוץ 2 קשת עובדת בימים אלה על גרסה ישראלית.

טים ואן־אלסט, יוצר התוכנית, סיפר לי שהתוכנית יצרה תופעה תרבותית בבלגיה: הפנסיונרים במדינה מספרים שכאשר הם מסתובבים ברחוב, אנשים מחפשים מצלמה נסתרת. אין עוד כלי תקשורת שיכול ליצור אפקט שכזה; כשתוכנית טלוויזיה לוקחת קבוצה נעלמת באוכלוסייה ומביאה אותה לפריים טיים, הפוטנציאל לשינוי החברתי הוא אדיר.

בקטגוריית הריאליטי זכתה תוכנית בריטית בשם "דם, יזע וטייק אוויי" (בי.בי.סי3), תוכנית דוקומנטרית שלקחה צעירים בריטים לראות את מקורות האוכל שמונח במקרר שלהם. באחד הפרקים, שאינם קלים לצפייה, הצעירים טסו למזרח, לעבוד במפעלי דגים מטונפים שבהם אורזים את הטונה שמגיעה למערב. הרייטינג היה מצוין; את התוצאות נראה במקררי הסופרמרקטים בתקופה הקרובה - בדומה למה שעבר על מקדונלד'ס אחרי הסרט "לאכול בגדול" ("Supersize Me").

"נשווה". פותחת את נושא האונס בעולם הערבי

השנה הוענק ב־Rose d'Or גם פרס מיוחד על תרומה חברתית. הזוכה היה סרט גרמני על תופעת המילה הנשית באפריקה; סרט דוקו־אקטיביסטי, שהוביל לשינוי חקיקתי במקומות שונים באפריקה ולשינוי תודעתי באירופה לגבי התופעה.

גם כאן, רשימת התוכניות שיש להן ערך חברתי היא אינסופית. נזכיר בקצרה רק את תוכנית האירוח "נשווה" המשודרת באיחוד האמירויות, ובאופן תקדימי פותחת את נושא האונס בעולם הערבי; ואת "גולשי הספה" (Sofa Surfers), שבאמצעות אנימציה עוררה את דעת הקהל הבריטי לבעיית הילדים העניים.

קטנה לסיום. בתעשיית הטלוויזיה מספרים על מפיק מפורסם שמת והגיע לאלוהים. תשמע, אומר האל, כיוון שהיית איש חשוב, ניתן לך לבחור בין גן העדן לבין הגיהינום: שב כאן, וצפה בתוכנית שהכנתי על שניהם. המפיק המופתע מתיישב לצפות ורואה שבגן העדן כולם משועממים ומתפללים, ובגיהינום בחורות בביקיני מקפצות בין מגלשות מים ובופה של בשרים. החלטתי, אומר המפיק, אני רוצה לגיהינום. יופי, אומר אלוהים, ושולח אותו לביצת אש וגופרית. הלו, שואל המפיק, מה זה? די, עונה אלוהים, אל תגיד לי שאתה עדיין מאמין למה שאתה רואה בטלוויזיה.

עמרי מרכוס הוא תסריטאי ומפתח פורמטים עבור תאגיד המדיה ProSieben. עוד פורמטים ביזאריים מוזכרים בבלוג שלו, www.omarcus.tv