$
מוסף באזז דצמבר 2010

"אם אני יוצא מהממלכה שלי, אני לוקח טקסי"

אתגר קרת אוהב מכוניות, אבל מעדיף לא לנהוג בעצמו. תומר הדר הוציא אותו מתל אביב בפיאט 500 קבריולה, שהזכירה לו ציור של דיינר אמריקאי. בדרך הם ניהלו שיחה ארוכה על השראה, פייסבוק ודילים לאילת

תומר הדר 10:5608.12.10

אתגר קרת. סופר, במאי, תסריטאי, סאטיריקן, עיתונאי בדימוס. נשוי פלוס אחד. גדל ברמת גן, עזב לתל אביב, עכשיו צריך להגיע לחיפה. טוב, לא בדיוק חיפה - קריית מוצקין. הוא צריך להרצות שם בנושא כתיבה יוצרת.

 

הנהג: עבדכם הנאמן. האמצעי: פיאט 500 קבריולה - כזו שאפשר ללחוץ על כפתור קטן ולקבל מעל הראש אינסטנט ריבוע פרטי של שמים כחולים עם כמה עננים, בהנחה שאין אובך, או גשם, או זיהום אוויר, או כולם ביחד.

 

היום יש לנו מזל, יש שמים כחולים. עד שהגיליון יודפס השמים האלה יתמלאו אפר, הגבעות יבערו, והבוקר הלח יתפחם. אבל אנחנו עוד לא יודעים את זה, וחלון הגג שלנו צלול כמו פנינים של זכוכית.

 

תחנה ראשונה: תל אביב, הצפון הישן. אני אוסף את קרת מהבית. "תבין שאני נהג מאוד גרוע", הוא מתנצל, "אני לא נהג פרוע או לחוץ, אבל אני מתנגש בדברים. בנהיגה שלי יש משהו אטי וחולמני. אף פעם לא עשיתי תאונת דרכים רצינית, אבל יצא לי כבר להשמיד כמה פחי אשפה.

 

"באירועים הספורים שאני כן נוהג, האנשים שיושבים איתי באוטו תמיד נראים מאוד מבוהלים. אז רוב הזמן אני מעדיף להגיע ממקום למקום על אופניים או בטקסי. בתל אביב לא צריך מכונית. גם ככה הממלכה שלי קטנה מאוד - כמה רחובות בתל אביב שבקצה שלהם יש ים. אם אני צריך לצאת מעבר לממלכה, אז יש טקסי. חוץ מזה, אשתי שירה נוהגת".

 

אתגר קרת והפיאט 500 קבריולה. "אף פעם לא עשיתי תאונת דרכים רצינית, אבל יצא לי כבר להשמיד כמה פחי אשפה" אתגר קרת והפיאט 500 קבריולה. "אף פעם לא עשיתי תאונת דרכים רצינית, אבל יצא לי כבר להשמיד כמה פחי אשפה" צילום: עמית שעל

 

חשבתי שאין לכם מכונית.

"אין לנו מכונית. אבל כשצריך, שירה נוהגת מצוין.

 

"אם הייתי אמריקאי אז בטוח הייתי נוהג. פעם היתה תקופה שהרציתי באוניברסיטה בארצות הברית - אוניברסיטה מאוד יוקרתית. כזו שבאים אליה סטודנטים ומלמדים אותם בקורס אוניברסיטאי איך להיות סופרים. זו גישה אמריקאית שלפיה גם איך לכתוב ספר, דבר שבא ממקום של רגש וכישרון, אפשר ללמד באוניברסיטה.

 

"בקיצור, באתי לחניון עם המכונית שלי וקיבלתי הסבר על נוהלי החניה, הסבר שמיד מחזיר אותך למציאות: אתה מתבקש לחנות בחניון של המרצים ולא של הסטודנטים. ההבדלים מאוד פשוטים: לסטודנטים יש פרארי. למרצים יש סתם אוטו".

 

תחנה שנייה: פקקים. פיאט 500 מנסה לצאת מתל אביב, אבל העיר הגדולה, דמות קבועה שתמיד נוכחת ברקע סיפוריו של קרת, לא רוצה לשחרר אותנו: הפיאט הקטנה מתקדמת מטר וישר נחסמת. פעם זו משאית, פעם אחרת זה אוטובוס, לפעמים סתם קטנוע.

 

קרת מכיר את תל אביב היטב. אני לא. אנחנו חותכים לתוך רחוב קטן, רוצים לעבוד על הפקק, אבל הכל סתום. הרמזורים קצרים ועצבניים. איילון צפון באופק. הגג נפתח מהר; שמש, קצת אובך וריח של אגזוז של אוטובוס נכנסים לתוך הפיאט.

"לוח המחוונים שלה מזכיר דיינר אמריקאי", קרת ממשש את הפלסטיק המבריק. "משהו בעיצוב שלה נראה כמו ציור. בכלל, פעם היו מכוניות שהיה להן הרבה אופי. לכל אוטו היתה צורה אחרת".

 

איזו מכונית היתה להורים שלך?

"להורים שלי אף פעם לא היתה מכונית, הם לא היו צריכים, אבל את ההבדלים הכרתי היטב. לא היה קשה כל כך להבדיל בין חיפושית לבין סיטרואן דה שבו. היום הרבה מכוניות נראות בדיוק אותו הדבר".

 

תחנה שלישית: הרצליה ברקע, שמים למעלה. מתקדמים לאט, אבל בפיאט הקטנה יש רוח, וקשה לדבר. אנחנו סוגרים את חלקו האחורי של הגג.

 

"אתה יודע שלפני כמה זמן המפיקים של 'החמישייה הקאמרית' רצו להחזיר אותה למסך?", קרת שואל.

 

אתגר קרת (מימין) אתגר קרת (מימין) צילום: עמית שעל

 

למה הם לא עשו את זה?

"הם הבינו שכיום, בהתחשב במצב, זה לא כדאי להם. הם לא כל כך קיבלו שיתוף פעולה. פעם, כשכתבנו ל'חמישייה הקאמרית', אני ומודי בר־און, הכל היה שונה. היתה תחושה אחרת, של אופטימיות, של אוטוטו יהיה שלום. אבל, כפי שאנחנו יודעים, אין בדיוק שלום.

 

"עדיין, היו לנו כמה קטעים טובים. אני עד היום שומע אנשים שמצטטים מערכונים שאני כתבתי, כמו זה של המשלחת הישראלית שמבקשת שייתנו לאתלט הישראלי יתרון בריצה כי הוא יהודי, 'הבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינאף?'.

 

"פעם, בתקופה שגרתי בפלורנטין ו'החמישייה הקאמרית' היתה תוכנית מצליחה, ירדתי לפאב כדי לשתות משהו. בשולחן לידי ישבו שני חבר'ה שציטטו מערכון שאני כתבתי, על החייל שבוכה ואומר לסמל שבצה"ל יש מסורת ארוכה של בכי. אבל היה שם איזה פרט במערכון שהם ציטטו לא נכון. אז ניגשתי אליהם ואמרתי להם שהם טעו בפרט הזה. הם אמרו שאני טועה. אז הסברתי להם שאני כנראה דווקא צודק כי אני זה שכתב את המערכון. הם שתקו שנייה ואז הם אמרו לי שעם כל הכבוד לזה שאני הכותב, אני עדיין טועה. לא הבנתי מה הם רצו ממני עד שראיתי את המערכון אחרי כמה זמן. מתברר שרמי הויברגר באמת שכח את הטקסט ואלתר איזו מילה אחרת ממה שכתבתי. החבר'ה בפאב בפלורנטין צדקו. אני טעיתי. מודה".

 

תחנה רביעית: נתניה, והשמש יורדת. כבר לא צריך שמים למעלה, אז הפיאט עוצרת רגע בתחנת אוטובוס ואנחנו סוגרים את הגג. לפתע שקט במכונית.

 

עד היום כתב קרת חמישה ספרים של סיפורים קצרים, שלושה ספרי קומיקס, שני ספרי ילדים — בסך הכל עשרה ספרים שתורגמו, הוא מספר, ל־29 שפות. "אתה יודע מה זה לנסות לתרגם את הלך הרוח הישראלי לגיאורגית? לך תסביר בגליציאנית, שפה של חבל ארץ בספרד, את הסיפור על הכספומט, או על הבחור שאח שלו הסתבך עם ערסים.

 

"בגלל כל הקטע הזה של התפוצה הבינלאומית אני זוכה להגיע להמון מדינות. לאחרונה הייתי בבאלי, והיה שם פשוט מדהים".

אתה נוסע עם המשפחה?

 

"לפעמים, אבל בסופו של דבר עבודה זו עבודה. אולי בגלל זה אני כל כך רוצה לצאת לחופש. מעניין אם אפשר להשיג עכשיו חדר טוב באיזה דיל באילת".

 

תחנה חמישית: חיפה, העיר התחתית. חיפה זו העיר שלי, וכמו כל מי שמתקרב הביתה, אני מתחיל להיות רעב.

 

רוצה לאכול שווארמה? יש כאן כמה מקומות בכלל לא רעים.

"אני צמחוני. בגיל חמש לקחו אותי לראות את 'במבי'. כמו כל ילד הזדעזעתי מהסצינה שבה אמו של במבי נורתה על ידי הציידים, וכמו כל ילד שאלתי את אבא שלי למה ירו בה. אבל לאבא שלי לא היתה תשובה שנותנים לכל ילד: הוא אמר שירו בה כדי לעשות ממנה שניצלים".

 

אמת בפרסום.

"תכלס, אולי הוא צדק, אבל מאותו יום לא רציתי יותר לאכול שניצלים. כמו כל הורה, אבא שלי חשב שהפרינציפ יעבור לי אחרי כמה ימים. הוא לא עבר. אז בוא נלך לאכול חומוס".

 

כמו כל חיפה, גם החומוסיות מנומנמות ונסגרות מוקדם, אבל אחת עדיין פתוחה. "החומוס אסלי", כתוב בשלט, ובפנים, כמו בכל חומוסייה אסלית, כולם יושבים עם לפטופ. "אין לי פייסבוק", קרת מתוודה.

 

אתה צוחק.

"לפעמים זה עושה רק בעיות. פעם נסעתי להצגה של ספר שלי בחו"ל. המו"ל שאירח אותי היה חזק בענייני פייסבוק והוא כל הזמן ליווה אותי עם מצלמה. כל דבר שעשיתי הוא צילם והעלה לפייסבוק: אכלתי מרק - הוא צילם. ולכן בכל פעם שהגעתי לאנשהו כבר ידעו עליי הכל. אנשים שאלו אותי איך היה המרק שאכלתי לפני שעה. יש בזה משהו מבאס שיותר מדי חודר לפרטיות".

 

תחנה שישית: החומוס נגמר, והפיאט חונה בקריית מוצקין. קרת יוצא מהאוטו, אומר תודה ונבלע בתוך הלילה, מחפש בית קפה.

 

"פעם התארחתי במושבת אמנים בארצות הברית שבה רק כתבו", הוא מסכם שנייה לפני הפרידה, "מקום מדהים בהרים. היה לי חדר מבודד עם נוף של אגם בחלון אחד, שדה עם איילות בחלון אחר, הר עם שלג בעוד חלון ושדות מדהימים. אני העדפתי להסתגר בחדר ולכתוב עם הפנים לאסלה. כדי לכתוב לא תמיד צריך הר, לפעמים צריך רק השראה".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x