$
פנאי

דברים שמוכרים משם

אריקה סגל, שבדית שהתחתנה עם איש נדל"ן ישראלי וחיה בקנדה, פתחה גלריה לאמנות ישראלית בטורונטו ומספרת ל"כלכליסט" מה מעניין את הקנדים, ולמה המיתון לא הפחיד אותה

דנה גילרמן 11:49 01.12.09

 

לאחר שבע שנים בארץ גילתה אריקה סגל (45), ילידת שבדיה ומנהלת גלריה ג'ולי מ. בטורונטו, שלא קל להיות ישראלי. בראיון לעיתון קנדי אמרה: "כשאתה מתהלך בעולם כישראלי, אתה מבין שלמרות שנשארת אותו אדם טוב, לאנשים יש תפיסה שלילית לגביך בגלל סיטואציה שאתה לא אשם בה. אז מה אתה עושה? אתה פותח גלריה לאמנות ומזמין אנשים לבוא. מתפתחת שיחה, ואולי חמישה אנשים יעזבו אחר כך את המקום עם מחשבה חיובית יותר על ישראל. אולי הם פתאום יחשבו שבישראל יש אמנות מצוינת".

 

אריקה סגל: "בשנים האחרונות גדל העניין באמנות הישראלית. יש פה קהילה יהודית תומכת, וראיתי בזה הזדמנות עסקית"
אריקה סגל: "בשנים האחרונות גדל העניין באמנות הישראלית. יש פה קהילה יהודית תומכת, וראיתי בזה הזדמנות עסקית"צילום: אוראל כהן

 

הרצון לאפשר לאמנים ישראלים להציג בחו"ל היה אחת הסיבות לפתיחת גלריה לאמנות ישראלית בטורונטו, שאליה עברה סגל עם משפחתה ב־1999. "ישראל ארץ קטנה. אם אתה אמן בשבדיה, יש לך אפשרות להציג בדנמרק, נורבגיה, גרמניה וצרפת", אמרה באותו ראיון. "כשאתה בישראל אין לך לאן ללכת, ואין אף אחד בצד השני של הגבול שמעוניין לראות את מה שאתה עושה. לצייר ישראלי קשה להציג מחוץ לישראל. חשוב להשיג לו קהל, וזו מטרתי".

 

היהודים קונים פחות

 

את ההיכרות עם עולם האמנות הישראלי ערכה סגל בתחילת שנות התשעים, כשהגיעה לארץ מסן פרנסיסקו בעקבות בעלה דורי סגל, סגן יו"ר קבוצת גזית גלוב. בשבע השנים שלהם בארץ היא ילדה שלושה ילדים וגילתה את האמנות המקומית. העבודה הראשונה שרכשה היתה בגלריה ג'ולי מ. של יגאל תומרקין. אחר כך קנתה עבודות של מיכל נאמן ודגנית ברסט, אמניות הגלריה.

 

"האמנות הישראלית מגיעה מבפנים", אומרת סגל ל"כלכליסט". "למשל, אם מדובר בציור נוף, הדגש הוא על האופן שבו האמן רואה אותו, ופחות ניסיון לתאר אותו כפי שהוא. בשבדיה היו 90% מציורי הנוף ריאליסטיים. לא היה מבט אישי. בכלל, האמנות הישראלית שונה. אני זוכרת שבפעם הראשונה שנתקלתי בעבודה של מיכל נאמן הרגשתי שאף פעם לא ראיתי משהו דומה לזה".

 

סיבה נוספת לפתיחת הגלריה היא הקהילה היהודית הגדולה בטורונטו. "בשנים האחרונות גדל העניין באמנות הישראלית. יש פה קהילה יהודית תומכת, וראיתי בזה הזדמנות עסקית", היא אומרת.

 

בזכות הקשר עם הקהילה היהודית הגלריה פרסה חסות על ההופעה של עידן רייכל בעיר, וערכה אירוע גדול עם ירון דקל לציון 100 שנה לתל אביב. אך מתברר שדווקא חברי הקהילה קונים פחות. "אני מוכרת יותר לקנדים מלקנדים יהודים, אבל הרבה יהודים באים לראות. "רק כשפתחתי את הגלריה הבנתי שהאמנות הישראלית מעניינת רבים בלי כל קשר לזהותם", היא אומרת.

 

הגלריה ממוקמת באחד המדרחובים הקטנים והאטרקטיביים בעיר. היא נמצאת בקומת הרחוב, וחלונותיה השקופים מאפשרים מבט פנימה. לאחרונה נבחרה לאחת מחמש גלריות שעיריית טורונטו פנתה אליהן בבקשה לסקיצות לפסל סביבתי. "יש בטורונטו כ־130 גלריות, מרביתן לאמנות עכשווית, כך שמדובר בכבוד גדול", אומרת סגל.

 

צילום: אוראל כהן

 

התערוכה שעוררה עד היום את העניין הרב ביותר היתה, כצפוי, תערוכתו הפוליטית של הצלם שי קרמר. קרמר, שהציג גרסה דומה גם בגלריית האם הישראלית, מצלם נופים המתעדים את נוכחות הכיבוש בנוף הישראלי. “התקשורת מתעניינת בפוליטיקה יותר מבאמנות", אומרת סגל. “והעיסוק שלהם בתערוכה של שי נסב סביב השאלה איך גדלים במצב של מלחמה. הגיעו לתערוכה כיתות מתיכונים ציבוריים, אבל אף כיתה לא הגיעה מבית ספר יהודי".

 

על השאלה איזה סוג של אספנים הם הקנדים היא עונה בסיפור: "בשבוע שעבר ביקר בגלריה יועץ אמנות שחי בטורונטו. הוא סיפר לי שיש פה פחות יועצים לאספנים מבכל מקום אחר. יש לו שמונה לקוחות בניו יורק, חמישה בלונדון, שלושה בפריז ואפס בטורונטו. יש פה יותר אנשים שקונים אמנות מאספני אמנות. אני חושבת שהסיבה לכך היא שרק בשנים האחרונות, מאז הבום הגדול של האמנות העכשווית, הקנדים נפתחו לאמנות בינלאומית".

 

"כשהתחלתי לחשוב על פתיחת גלריה, לפני כשבע שנים, לא היה פה כמעט כלום חוץ מאמנות קנדית. ואז מישהו פתח גלריה לאמנות אסייתית, ואחר כך נפתחה גלריה לאמנות גרמנית. יש גם אמנים אמריקאים שמגיעים לכאן, ואספנית מוכרת לאמנות עכשווית, ידסה הנדלס (Ydessa Hendeles), שהקימה גם מוזיאון פרטי ובו היא מציגה את האוסף שלה".

 

והיא כבר קנתה אמנות ישראלית?

"היא עדיין לא ביקרה בגלריה שלי".

 

לצמצם הוצאות

 

סגל אינה מתנדבת לחשוף את מחזור המכירות שלה. "לוקח לפחות שנתיים־שלוש לבסס עסק חדש", היא אומרת, "גם כשהקמתי עסק ליהלומים בסן פרנסיסקו זה לקח הרבה זמן, ובסוף הוא הפך לעסק מצליח". המיתון לא מדאיג אותה, להפך. "ג'ולי ממון (בעלת גלריה ג'ולי מ.) ואני התחלנו לדבר על הקמת הגלריה ב־2002 וחתמנו על חוזה עם בעל הנכס ב־2006, התקופה הכי טובה לאמנות עכשווית", היא אומרת. "הגלריה נפתחה בזמן מיתון, אבל בזכות זה למדנו לצמצם את ההוצאות. המיתון בקנדה היה פחות נורא מבארצות הברית".

 

ואת ממשיכה לקנות אמנות?

כן. בשבוע שעבר קניתי ציור של האמן האמריקאי תום ווילסון. זה נראה כמו ציור נוף מסורתי מאוד, אבל הצבעים בציור משתנים בהתאם לשינוי באור. קניתי את זה לבעלי ליום ההולדת. הוא ראה את זה בתערוכה ואהב את זה מאוד".

x