משיחת יתר: הגיעו לפשרה
התערוכות החיוורות שהוצגו בפרס גוטסדינר, הפרס החשוב לאמן ישראלי עד גיל 40, עוררו בעיקר געגוע לתערוכות עבר של המועמדים
ביום שני שעבר התקיימה במוזיאון תל אביב מסיבת עיתונאים שבה הוכרז הזוכה בפרס גוטסדינר, הפרס החשוב ביותר לאמן ישראלי עד גיל 40. השומרת בכניסה, כמו גם חלק מהעובדים שישבו בקבלה, לא ממש ידעו על קיום האירוע עד שאחד מהם נזכר ש"יש משהו בקומה שלמטה". זו רק דוגמה המדגישה עד כמה כשל המוזיאון בניסיונו להפוך את יום ההכרזה לאירוע מסקרן.
לפני שלוש שנים, כדי להגביר את העניין הציבורי בפרס, הוחלט במוזיאון לאמץ את המתכונת של פרס טרנר המוענק בטייט, בלונדון. עד אז נבחר זוכה אחד שקיבל פרס של עשרת אלפים דולר ותערוכת יחיד במוזיאון. במתכונת החדשה נבחרו שלושה מועמדים שיציגו שלוש תערוכות יחיד, וכחודש לאחר פתיחתן יוכרז הזוכה בטקס חגיגי. במשך זמן התצוגה יוכל הקהל להביע את דעתו באמצעות כתיבה על פתקים שייתלו בכניסה לתערוכות. ב־2007 שימשו פתקים אלו לבחירת פרס "חביב הקהל", ובשנתיים האחרונות נדמה שוויתרו על מתכונת הריאליטי הזו.
דבר אחד מרכזי נשכח במהלך "אימוץ" הפרס מחו"ל: התקשורת הבריטית לוקחת חלק פעיל בהענקת הפרס - הזוכה מוכרז בשידור חי בערוץ 4 הבריטי, ובדרך כלל המכריז הוא סלבריטי (לפני כמה שנים מדונה הכריזה על הזוכה בציינה ש"הענקת פרסים היא טיפשית"); ואילו התקשורת כאן לא ממש מתרגשת מפרס אמנותי. מסיבת העיתונאים האפרורית ביום שני כללה כמה מקורבים של המועמדים וחברי ועדת הפרס. כולם ישבו על כיסאות כתר פלסטיק והאזינו לשופטת סוזן לנדאו, אוצרת בכירה במוזיאון ישראל, שהקריאה את נימוקי הבחירה בגיל מרקו שני (שהיה מועמד לפרס לצד מיכל הלפמן ומאיה אטון).
השינוי במתכונת יצר דבר משמעותי הרבה יותר: בזמן שבבריטניה התחרות עודדה את המועמדים להפגין נועזות כדי לזכות בכותרות, להציג אמנות המרשה לעצמה לפרוץ גבולות, נדמה שבארץ התחרות יצרה מצב הפוך: זהירות ואף
שמרנות. שלוש התערוכות היו משעממות, ונראו כווריאציה חיוורת על תערוכות קודמות וטובות בהרבה של המועמדים. המתכונת הנוכחית אף מעוררת געגועים לתערוכות היחיד המוצלחות שליוו בעבר את הזכייה בפרס, בהן של מירי סגל, סיגלית לנדאו ואפילו אחלאם שיבלי, שהציגה בתערוכה "גוטר" תמונות של הבדואים בנגב וצירפה לכך טקסט, שחלקו צונזר, על אפלייתם של הבדואים על ידי המדינה. אולי האיכות והתעוזה באים לידי ביטוי רק לאחר שהזכייה היא ודאית?
"לא יכולתי לנתק את השיפוט ממכלול העשייה של כל אחד ואחת מהם, וזו גם היתה נקודת המוצא לבחירה שלי", כך נימקה לנדאו את הבחירה בשני. ואכן, התערוכה של שני מעוררת בעיקר געגוע לאותם מיצבים מפתיעים שהציג בעבר, כשהרשה לעצמו להעז קצת יותר.
