משחק מדויק: סדנת תיאטרון לסטודנטים למדעים

אחרי שסיימו להחזיר את כל המבחנות למקום, לכסות את המיקרוסקופים ולסגור את דלת המעבדה, נפגשים אחת לשבוע כ־18 מאסטרנטים ודוקטורנטים ממכון ויצמן, דור העתיד של מדעני המדינה, ל־4 שעות של התנתקות והשתחררות בסדנת המשחק השבועית שלהם.

הכל התחיל לפני שש שנים ביוזמתו של עדי נתן, דוקטורנט לפיזיקה שהיה אז בתחילת לימודי התואר השני שלו במכון. "שלחתי מייל שאני מארגן חוג ואספתי אנשים שמעוניינים", מספר נתן. "כשנאספו האנשים חיפשנו שחקן שינחה את הקבוצה ופנינו לשחקנית עירית נתן־בנדק, שהיא במקרה אחותי".

נתן־בנדק, שחקנית ובמאית בוגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, נרתמה מיד למשימה. אחרי הכל, לא בכל יום מזדמן אתגר מסוג זה. מאז ועד היום הקבוצה - שיש בה גרעין קשה שלא עוזב, ועוד כמה שנוספים ועוזבים מכורח הנסיבות - נפגשת אחת לשבוע למשך ארבע שעות לסדנת משחק לכל דבר. בסדנה חימום ועבודה פיזית, אימפרוביזציות, תרגילים, עבודה על דמויות, סצינות קלאסיות ומודרניות וכל הכלים הנחוצים לשחקן מתחיל.

"מאז שאני איתם אני חושבת שהפכתי לשחקנית טובה יותר", אומרת נתן־בנדק. "אני לומדת מהם לא פחות משהם לומדים ממני. יש משהו במסירות ובהתלהבות שלהם שמאפשר להעלות הפקות סופר מקצועיות לפי כל קנה מידה. התוצאה, לדעתי, אינה נופלת מזו של בתי ספר למשחק".

וכמו בכל בית ספר למשחק, גם המדענים הצעירים מעלים הפקות מלאות ומתנסים בכל ז'אנר אפשרי: דרמה מודרנית ("קן הקוקיה", "הם יורים גם בסוסים"), מיטב המחזאות הישראלית ("אורזי המזוודות"), וגם ההצגה "איזבלה" בסגנון הקומדיה דל־ארטה - עיבוד של הבמאית והמחזאית יעל רונן לסרט "דרכו של קפיטן פרקאסה", הבוחן את הקשר שבין אמנות לחיים, שיעלה ב־11-12 בנובמבר על בימת מועדון צוותא בתל אביב.

"זה נהדר שאנשים שאוהבים תיאטרון יכולים להעלות הצגה על במה, ולא רק לתרגל בחדר סגור. ההפקה האחרונה שהם העלו פה היתה מקסימה, ולא ייאמן שזה חובבים", אומר משה טנא, מנכ"ל צוותא, שתורם את הבמה להעלאת חלק מהפקות החוג. "אני חושב שתיאטרון חובבים הוא משהו חשוב, ואנו עורכים בצוותא מדי שנה - ובעוד שבועיים - פסטיבל תיאטרון חובבים".

משה טנא מנכ"ל צוותאצילום: אוראל כהן

על מדע ותיאטרון

ברטולט ברכט טען כבר מזמן שיש קשר מובהק בין מדע לתיאטרון. הוא הגדיר את האמנות כמושפעת מהמדע: הצגת תזה, חקירה, בדיקה והסקת מסקנות. בשנות השלושים של המאה הקודמת כתב את המחזה "חיי גלילאו", על חייו של גאון הרנסנס האיטלקי, שבו הוא אינו כותב על מדע, אלא על השפעת המדע על בני אדם, על המדען עצמו ועל החברה.

"אנשים שעוסקים במדע הם לרוב יצירתיים ופתוחים", מסביר נתן. "רובם אנשים שהילד שבהם עדיין חי ובועט, ומשחק הוא דרך לתעל הרבה יצירתיות. אנשים נפתחים ומשתנים, ויש אנשים מסוימים שעברו ממש מטמורפוזה. הרבה אנשים אמרו לי שאם רוב השחקנים היו מתייחסים לעבודה שלהם ברצינות 'המדעית' שבה אנחנו מתייחסים לתיאטרון, המצב היה טוב. מדע הוא משהו שאי אפשר לחפף בו".

ההפקות כמובן אינן למטרות רווח, ומכירת הכרטיסים היא לכיסוי ההוצאות בלבד. המדענים הצעירים מגייסים בעצמם קרובים וחברים למשימות כמו תפירת תלבושות, נגינה על אקורדיון, מכירת כרטיסים וסדרנות. הם משתמשים עד כמה שאפשר במשאביו של מכון ויצמן: לבניית התפאורה הם נעזרים בבתי המלאכה הרבים במכון, החל בניפוח זכוכית, דרך רתכות ואלקטרוניקה וכלה בכל מה שצריך לייצר מדען.

"יש סדנה במכון שאחראית על ייצור העבודות לגן המדע, ושם מתמחים בעבודות רתכות", מספר נתן. "אנחנו משתמשים בהם הרבה, והם עושים לנו חלקים גדולים של התפאורות בהתנדבות. ב'קן הקוקייה' הם בנו לנו עמדת אחיות שלא היתה מביישת תפאורה של כל תיאטרון אחר".

את עבודות ההדפסה והפרסום, הכוללות את הכרזה והתוכנייה, תורם משרד דובר המכון, ובהפקות מסוימות תורמת חנות דיונון שבמכון כסף תמורת פרסום בתוכנייה.

אין פחד במה

"בהתחלה ניסיתי להצטרף לחוג, אבל לא היה קל, כיוון שיש לי הרבה תחביבים ושני ילדים וזה לא הסתדר", מספר מוטי פרידמן (29), דוקטורנט לפיזיקה. "אבל כשהלכתי לצפות ב'קן הקוקייה' שהם העלו זה היה פשוט מדהים, לא האמנתי, ואמרתי לעצמי שאני רוצה להיות חלק מהדבר הזה ומיד הצטרפתי שוב. זה כיף, זה נותן לי אנרגיות לשבוע שלם ואני לא מפספס אף שיעור. שלוש שעות אחרי לידת בני הלכתי לחוג".

רוב המשתתפים מציינים גם את היתרון הנוסף של למידה לעמוד מול קהל. "הסיבה שבחרתי ללכת לחוג היא תחושת הסיפוק שזה נותן לי וניקוי הראש השבועי", מסבירה לירן גורן, דוקטורנטית במחלקה למדעי הסביבה. "אבל כמובן, יש ערך מוסף חשוב, והוא עבודה על פחד במה וקבלת ביטחון מול קהל".