הברלינאים החדשים: אמנים ישראלים בברלין

"באופן בסיסי, אמן צעיר מגיע לברלין משתי סיבות", מונה נועם ברסלבסקי, אמן ובעל הגלריה GDK בברלין: "הראשונה, כי היא נראית כמו המרכז כרגע מבחינת ההייפ; והשנייה, כי ברלין זולה יותר מכל עיר אחרת באירופה. בניגוד ללונדון או לתל אביב, בברלין אתה מסוגל לשבת בסטודיו שלך ולעבוד, גם אם עדיין לא שיחקת אותה. זו ברלין, זה זול, ותמיד יש פה מה לאכול".

ברסלבסקי הוא מחלוצי הגירת האמנים הישראלים לברלין. כשהגיע לגרמניה ב־1991 כאסיסטנט של האמן מוטי מזרחי, הצירוף "אמן ישראלי" עוד נתפס כדבר אקזוטי. בתוך שבועיים כבר החל לקבל מלגת אמן משומנת מפטרון גרמני - סידור לא רע שנמשך שבע שנים. הגלריה שלו GDK (Galerie Der Kuenste) מציגה ומטפחת פרויקטים לא מסחריים, שלדבריו, "לא היו עוברים בארץ".

בשנים האחרונות ברסלבסקי כבר אינו יוצא דופן בנוף המקומי. נדידת אמנים מכל העולם לברלין סחפה איתה גם גל של אמנים ישראלים, וכיום כמעט לכל גלריה מסחרית בתל אביב יש נציגים בעיר. בצד אמנים בעלי שם, גיא בן נר, קרן ציטר, זויה צ'רקסקי, אלונה הרפז ויהודית סספורטס, אפשר למצוא בעיר אמנים מוכרים פחות - ואמנים בהתהוות.

"בפריז זה היה בשנות החמישים, בניו יורק בשנות השבעים, ובברלין זה עכשיו", אומר ברסלבסקי, "הישראלים אינם שונים מאנשים שמגיעים לפה ממקומות אחרים, חוץ מהזיקה התרבותית והעניין של השואה".

עמית אפשטיין, אמן ישראלי בברליןצילום: אבי לוין

הערך עולה

"כדי לעשות אמנות בינלאומית, אתה חייב לראות איך זה בחו"ל", אומרת האמנית זויה צ'רקסקי, המתגוררת בברלין זה שלוש שנים. עוד סיבה למעבר היתה לדבריה "עודף חשיפה". ב־2006 הציגה במוזיאון הלנה רובינשטיין, וכל העבודות שלה נמכרו עוד בטרם נפתחה התערוכה. "הרגשתי שהגעתי לנקודה שכל מי שמתעניין באמנות בארץ מכיר אותי, ורציתי להתחיל מאפס".

צ'רקסקי מיוצגת בארץ על ידי גלריה רוזנפלד מאז 2002, ובשנתיים האחרונות גם על ידי גלריה קפריס הורן שבברלין. לשהותה במקום היא מתייחסת כאל השתלמות מקצועית. בשנה האחרונה חברה בברלין לאמן רוסי שהעריצה מילדות, ואשר לדבריה, "לא היה לה סיכוי לפגוש בארץ", ויחד הם עובדים על פרויקטים לא מסחריים בעליל ועל תערוכות ש"לא היו מוכרות ברוזנפלד בתל אביב".

"בגלריה מאד תמכו במעבר", אומרת צ'רקסקי. "גם בשבילם זאת היתה הזדמנות להיות פה. מאז שעברתי, הם סידרו לי להשתתף ביריד קלן, והם יצרו הרבה יותר קשרים בברלין. זה היה מפרה מבחינה הדדית. כל עוד אני מתפתחת, יש להם אינטרס שאהיה פה". חשיפת האמנים לקהל האירופי באמצעות גלריות מקומיות, תערוכות ואוספים בינלאומיים מעלים את קרנו של האמן, ובד בבד גם את ערך הגלריה בעולם האמנות הממריא.

אחד היתרונות הברורים של ברלין הוא הגודל: יותר אנשים, משמע יותר גלריות, יותר טעמים ויותר הזדמנויות. "אף אחד לא מבטיח לך שלא תקבל יותר דחיות, אבל הסיכויים הרבה יותר גבוהים שמה שאתה עושה ימצא חן בעיני מישהו", אומר עמית אפשטיין, אמן וידיאו ומעצב, שגר חמש שנים בברלין. בניגוד לצ'רקסקי, התקשה אפשטיין להתקבל בארץ כאמן. "הקהל שהכי הייתי רוצה לכוון אליו ולגעת בו הוא בארץ", הוא אומר, "אבל הקהל שהכי מתחבר לדברים שלי הוא בברלין".

אפשטיין סיים את לימודיו בבצלאל ב־2002 במחלקה לצורפות והציג עבודת וידיאו בתערוכת הסיום. במקביל ייצר במשך שנות לימודיו את ליין הבגדים ג'ואיש פרינסס, שנמכר היטב ללקוחות פרטיים ולחנויות מעצבים. "בגלל שהשם שלי נקשר באופנה, לא החשיבו אותי בארץ כאמן רציני. בברלין אף אחד לא פקפק בזה, והוזמנתי לדבר על העבודות שלי ולהציג אותן בצד אמנים ידועים, בלי לשאול מאיפה באתי ואם למדתי אמנות או צורפות".

אפשר לחיות

"יש בברלין כ־450 גלריות", אומר ברסלבסקי, המייצג בין היתר את אפשטיין, "נכון שמתוכן 300 גלריות הן סתם זבל, אבל כמה גלריות טובות באמת יש בתל אביב? שבע? נורא קשה בארץ להישאר אמן - זה להצליח או למות. פה מותר לך גם להיות בינוני. הכל מותר, והביקורת היא לא גדולה מי יודע מה. בלונדון ישנה התחרות הזאת, שהולכת ומתחדדת וקיימת גם בתל אביב. גם כאן התחרות קיימת, אבל התחום האפור פה מאוד רחב. אתה יכול לחיות בברלין, לעשות את השטויות שלך. אף אחד לא יגיד לך שאתה גיבור גדול, אבל אף אחד גם לא ידרוך לך על הפנים וישאל למה אתה לא מרוויח כסף".

ואמנם הגלריות רבות ומגוונות, החיים זולים וההתעניינות באמנות עצומה, אבל עם זאת בברלין הכסף לא מתגלגל ברחובות. בעיר שסובלת מגירעון של 60 מיליארד יורו ומשיעור אבטלה של יותר מ־15% אמן שאינו מיוצג על ידי גלריה מסחרית טובה גם נאלץ "להתכלב" ולהתפרנס מעבודות זמניות, גם אם בתכיפות פחותה מאשר בארץ. "השוק לא קורה פה", מסכים ברסלבסקי. "היחס בין מספר האמנים בברלין לבין מספר האספנים בברלין היא עצומה, ורוב האמנות שנעשית כאן נמכרת לחוץ לארץ. יש פה עניין של אווירה מסיבות היסטוריות וחופש יצירה שאין בשום מקום אחר. אמנים מוכנים לעשות כאן דברים תמורת כלום. אין בברלין תעשייה, אבל יש תרבות".

זויה צ'רקסקי. מציירת בברליןצילום: אבי לוין

ההיסטוריה של האמנות הישראלית בגרמניה אינה פרי השנים האחרונות. "אגדת ברלין מתחילה כבר בשנות השישים", אומר ברסלבקי. "גרמניה תמיד היתה אחד המקורות של האמנות הפלסטית בארץ. בואי נסתכל על תולדות האמנות הישראלית: דנציגר, זריצקי, רפי לביא, תומרקין - כולם היו ייקים. יש קשר רציף של הרבה מאוד שנים בין סצנת האמנות הגרמנית לבין סצנת האמנות הישראלית, קשר שלא קיים בצרפת או באנגליה. מיד אחרי מלחמת העולם השנייה כל אמן שרצה לבוא התקבל פה ברעש ובצלצולים. מיכה אולמן עשה פה קריירה גדולה מאוד".

ועדיין יש יתרון בהיות ישראלי?

ברסלסבסקי: "היום אף אחד כבר לא קונה אותך כי אתה ישראלי. פה ושם ישנם שרידים של זה, אבל פאשלה בכלל לדבר עם אספנים כאלה מרוב שהם עתיקים".

למה בכל זאת מגיעים דווקא לפה?

"כל העניין הזה של להצליח בעולם האמנות הוא עניין של טיפוס מדרגות, של אימאג'. קשה להיות בעיר שלך סטאר. אתה יוצא החוצה, 'מצליח', אחר כך אתה חוזר לתל אביב ואתה גיבור. גם לי, בסופו של דבר, מה שחשוב זה מה שיגידו עליי בארץ".

אז ה"הצלחה" בברלין היא בעצם פיקציה?

"זאת לא פיקציה, ככה זה. יהודית סספורטס מצליחה בעולם כי היא הצליחה בארץ, ומכיוון שהיא בברלין, היא אולי קיבלה את הייצוג בביאנלה השנה, ומכיוון שהיא היתה בביאנלה, אז היא מצליחה בברלין, וחוזר חלילה. זה היזון חוזר".

דורית לויטה, אוצרת מוערכת שחיה בגרמניה, ואוטוריטה בכל הנוגע לאמנות ישראלית בברלין: "זו תסמונת של פרובינציה, לחשוב שאם הצלחת לצאת מהגטו, אז אתה סיפור הצלחה. אבל זה טבעי. קשה מאוד ליצור הצלחה בינלאומית כשאתה פועל בארץ. האמנים הישראלים באים לכאן מתוך סקרנות אדירה. השהייה נותנת להם המון, ואתה רואה שינויים אדירים בעבודות. האמנות נעשית טובה יותר, מרתקת יותר".