"אני לא צריך הרבה": ראיון עם המיליארדר ניקולס ברגרואין
לכלכליסט הוא מספר על אוסף האמנות העכשווית שלו, המכיל יצירות של האמנים היקרים בעולם, ועל המוזיאון שהוא מתכוון לבנות בברלין
ניקולס ברגרואין מחפש מקום בברלין לבנות בו את המוזיאון שלו. ברגע שהמוזיאון יהיה בנוי, יהיה סופסוף בית לאוסף האמנות העכשווית שלו.
ברגרואין (46) מעיד על עצמו שאין לו בית. את משכני הפאר שלו מכר לפני כמה שנים, וכל מה שיש לו זה כמה בגדים, מטוס פרטי, אוסף אמנות המאופסן במחסנים ובעלות מלאה על קבוצת ברגרואין אחזקות, שהשווי שלה מוערך ביותר מ־3 מיליארד דולר.
הוא חי ועובד כ־15 שעות ביום מבתי מלון בכל העולם. בכל מקום שבו הוא מניח את מטוס ה־Gulfstream IV שלו, שם ביתו. "זה מאוד פשוט אם אתה גבר. כמה מכנסיים, כמה נעליים, אני לא צריך הרבה", הוא מספר ל"כלכליסט" בסלון־משרד הזמני שלו נכון לשבוע שעבר: הקומה ה־24 של מלון דיוויד אינטרקונטיננטל בתל אביב, "אנשים אוהבים בתים, ואין לי בעיה עם זה, אבל לי אין צורך בזה. החיים שאני חי משחררים אותי מעומס ומדברים חומריים".
אמנות היא לא דבר חומרי?
"אמנות היא חומר, אבל זה עניין יותר אינטלקטואלי. אתה לא מסתכל על האמנות בשביל האימג', כל הרעיון הוא הכוונה של האמן והאופן שבו זה גורם לך לחשוב, כמו שספר או סרט מעבירים אותך לעולם אחר. כל הדברים האלה, בהגדרה, הם יותר מהפיזיות שלהם".
לא לחלוטין ברור איך לקרוא את הפוזה של האיש הזה, שממעט להתראיין, שזכה לכינוי "המיליארדר ההומלס" אבל נוהג לשמור לעצמו דירות בכל הפרויקטים שלו ("זה שיש לו דירה לא אומר שהוא מפסיק לנדוד", מסיבר יגאל צמח, נציגו של ברגרואין בארץ), ושטוען שכמעט מאחורי כל השקעה שלו הוא מעמיד גם פן ערכי או אסתטי: אנרגיה חלופית שתהפוך את העולם למקום נקי יותר, חקלאות שתאכיל את העולם, אמנות במוזיאונים פתוחים לרווחת הציבור ובתים יפים במרכזי ערים מוזנחים. דבר אחד אפשר לומר בוודאות: אם על ההון בעולם נגזר להיות מרוכז בידי קומץ אנשים, עדיף שהם יהיו נחמדים כמו ניקולס ברגרואין.
אהבת האמנות
הוא נולד בפריז כבנו של האספן וסוחר האמנות היהודי הגדול היינץ ברגרואין, שבין השאר היה חבר וסוחר של פיקסו וניהל רומן קצר עם פרידה קאלו. כשהיה נער התעניין בפילוסופיה אקזיסטנציאליסטית והושפע מרעיונות אנרכיסטיים וקומוניסטיים. את ההשקעה הראשונה שלו עשה בגיל 19, באמצעות 2,000 דולר שלווה מהמעסיק שלו. היום, נוסף על העסקים, ברגרואין מנהל את מוזיאון האמנות ברגרואין, שהקים אביו בברלין. כמו אביו, שלאחר מותו בשנה שעברה תרם את כל אוסף האמנות שלו, הוא מאמין שאמנות אמורה להיות ציבורית. התורשה האמנותית לא עוצרת אצלו: אחותו ציירת, לאחיו יש גלריה, ואח נוסף הוא היסטוריון אמנות. "זה לא שאבא שלי אמר לנו לאהוב אמנות. אבל אני מניח שהוא השפיע עלינו", מסביר ברגרואין.
לאוסף הפרטי שלו ברגרואין קונה בעיקר עבודות של מאסטרים עכשוויים כמו ג'ף קונס, אנדי וורהול ודמיאן הירסט. "אני חושב שהם אמנים נהדרים. המחיר הוא לא מניע עבורי", הוא מסביר, מה שנשמע קצת מוזר בהתחשב בעובדה ששלושתם נמצאים בחמישייה הפותחת של האמנים העכשוויים היקרים ביותר בעולם. לאחרונה הוא לא קונה הרבה עבודות, אבל מבטיח שאחרי שייבנה המוזיאון החדש בברלין, לא רחוק מהמוזיאון של אביו, הוא יחזור לאסוף במרץ: "אני רוצה לבנות את המוזיאון עם אדריכל עכשווי. זה חלק מהכיף שלי בלאסוף אמנות -לבנות משהו עם אדריכל גדול. אחר כך אני אמלא אותו באמנות טובה, והרעיון יהיה גם להביא אמנים שיעשו עבודות במיוחד עבור המוזיאון".
איזו אמנות אתה אוהב?
"אני אוהב אמנות מהעת העתיקה ועד היום. אני מטייל הרבה רק כדי לראות דברים יפים. באוגוסט, למשל, אני עומד לנסוע בדרך המשי, פקיסטן, טג'יקיסטן, כדי לראות אמנות. אבל קשה מאוד לאסוף עתיקות רומיות או אמנות רנסנס, כי רוב הדברים האלה נמצאים במוזיאונים, אז אני אוסף בעיקר אמנות עכשווית - בדרך כלל אמנים חיים, וזה מרגש יותר, כי אתה צריך להחליט בעצמך מי מעניין".
מה דעתך על הצמיחה של שוק האמנות היום?
"התשוקה לאמנות היא יותר כלל־עולמית היום מאי פעם, והאנשים שקונים פחות מושפעים מהמצב הכלכלי. דבר נוסף הוא שאמנות נחשבת להשקעה יציבה יחסית, אבל אני סבור ששוק האמנות יירד במוקדם או במאוחר. כשהכל צונח אף שוק לא נשאר חסין".
לישראל הגיע ברגרואין לרגל ההשקה של פרויקט שחזור ושיפוץ של שמונה בתים בנחלת בנימין. בקרוב גם יבנה כמה בתים חדשים באותו מתחם.
הוא גם נותן חסות ותורם חללי תצוגה לאירוע האמנות הבינלאומי הענקי שיתקיים בתל אביב בספטמבר, ארט TLV, ובונה את מגדל מאייר בשדרות רוטשילד עם האדריכל הידוע ריצ'רד מאייר ("אני מאמין שהבניין יהיה יצירת אמנות").
אתה מכיר את הסצינה בתל אביב?
"כן. פגשתי אמנים ובעלי גלריות. מאוד תוסס כאן, ולדעתי זה רק הולך לצמוח. וזה מה שהופך את תל אביב למיוחדת ומעניינת. אני חושב שסממן של עיר בינלאומית הוא שיש לה סצינת אמנות פעילה".
ברגרואין רואה באמנים סוג של חלוצי נדל"ן: "אמנים ואמנות מגיעים לשכונות ולערים לפני שהן נהיות יקרות, כמו שהיה בעבר בסוהו בניו יורק או במארה בפריז, או בערים כמו ברלין, שיש בה היום המון אמנים. המתחם של נחלת בנימין הוא דוגמה לכך. האמנים הם הראשונים שנמשכים לערים. הם באים מוקדם והופכים את העיר למרגשת יותר, וכך יותר אנשים מתעניינים בה".
אבל אז עולים מחירי הדירות, באים יזמים ומשפצים את הבתים, וחלקם נמכרים לתיירים שגרים בהם חודשיים בשנה, רק מפני שהעיר מאוד מגניבה ויש בה אמנים, ואלה בינתיים נאלצים לעזוב מפאת המחירים לאזור זול יותר. ככה זה.
"זה הטוב והרע בכל עיר שמצליחה", אומר ברגרואין, שהדירות שלו בתל אביב יימכרו ב־10,000 דולר למטר ומעלה, "שכונות שהיו זולות הופכות ליקרות. זה אחד הסממנים להצלחה. זה כמעט בלתי נמנע".
אבל בינתיים כל האמנים והצעירים ייעלמו, והעיר תהפוך למשעממת.
"מה שיכול לעזור זה אם תל אביב תאפשר למשל להסב חללים מסחריים ומחסנים לבתי מגורים ותיתן אשרות יותר בקלות לבנייה כזו, או הנחות מס לשכירות. אני מסכים שכדי שעיר תחיה היא חייבת שכולם יחיו בה: עשירים ולא עשירים, אנשי מקצוע ואמנים. זה מה שהופך אותה למה שהיא".
