על הברזלים: ישראלים בתחרות איש הברזל
יש אנשים שמוכנים לשחות 3.8 ק"מ, להמשיך למסע אופניים בן 180 ק"מ ולקנח בריצת מרתון. המשתתפים מדברים על תחושת סיפוק עילאית לצד התלאות הרבות בדרך לקו הסיום
07:32
09.07.08
תקראו להם שרוטים או סתם מוזרים, אבל בחודש יולי, כשישראלים רבים בורחים מהחום והלחות לחופשה באירופה, יש קבוצה הולכת וגדלה של טיפוסים- הם כנראה עשויים מחומרים אחרים - שנוחתים באירופה למטרה אחרת לגמרי: השתתפות בתחרות איש הברזל, אחת מתחרויות הספורט הקשות והמאתגרות, שמותחת את גבול היכולת האנושית. האימונים לקראת התחרות נמשכים חודשים ארוכים, והמרחקים שצריך לעבור עד לקו הסיום בהחלט לא שפויים: מתחילים ב־3.8 ק"מ שחייה, ממשיכים למסע אופניים בן 180 ק"מ ומקנחים בריצת מרתון (42.2 ק"מ).
"אם עד לפני כמה שנים נסעו לתחרות איש הברזל שניים־שלושה ישראלים בשנה, כולם ספורטאים מקצוענים, כיום המספרים קפצו בצורה משמעותית", אומר רן שילון, מאמן ראשי ב־Endure, ומודה: "אנחנו אשמים בזה. כשהקמנו את המרכז שלנו לפני חמש שנים, הגיעו אלינו תלמידים שרצו לעסוק בפעילות גופנית של סבולת לב־ריאה, ריצה, אופניים ושחייה, ומקסימום חשבו להשתתף במרתון או אולי לעשות טריאתלון. איש הברזל נשמע לכולם יעד לא הגיוני, אבל אני שכנעתי אותם שזה לא בשמים, ועם הדרכה נכונה ומסגרת אימונים מתאימה זאת תחרות שכל אחד מהם יכול לעשות. אחרי שנת פעילות אחת כבר שלחנו לתחרות 20 אנשים, והשנה מספרם מתקרב ל־40. מרביתם נוסעים לתחרויות באירופה, שנערכות בעונת הקיץ, וחודש יולי נחשב לעמוס במיוחד. ביום ראשון הקרוב (13.7) ישתתפו נציגים מישראל בתחרות איש הברזל, שתיערך במקביל באוסטריה, בשוויץ ובגרמניה".
כמה זמן אורכים האימונים לאיש הברזל?
"זה תלוי ברקע הספורטיבי ובכושר הגופני של כל מתאמן, אבל האימונים נמשכים לפחות מספר חודשים עד שנה".
ומיהם הטיפוסים שנמשכים לתחרות הזאת?
"כל מיני סוגים. בשנים האחרונות רואים יותר נשים, אבל עדיין יש רוב גברי מובהק. מרבית המתאמנים אצלנו הם דווקא כאלה שרק בתקופת חייהם המאוחרת גילו את הספורט. בדרך כלל מדובר באנשי עסקים, שנמצאים במקום יציב בקריירה, ויש להם יותר זמן וכסף להשקיע בתרבות הפנאי. בהתחלה הם מגיעים אלינו כדי להתחיל לרוץ ולהוריד את הכרס, אחר כך יוצאים לעשות מרתון, שהם לא חלמו לעשות בחיים, ואחרי כמה שנים של אימונים הם מבינים שגם איש הברזל הוא יעד בר השגה".
דוני אלרון עונה בדיוק לטייפקאסט שמשרטט שילון: הוא בן 42, בעלים של משרד פרסום, נשוי פלוס שלושה ילדים. בגיל 35 החליט להתחיל לעשות ספורט, לאחר שלא אהב את מה שנשקף מן המראה, ומה שהחל בשלוש ריצות שבועיות בשכונה, יסתכם בשבוע הבא בהשתתפות באיש הברזל באוסטריה, בפעם השלישית.
"את האיירון מן הראשון שלי עשיתי בגיל 40, חמש שנים אחרי שהתחלתי לרוץ", מספר אלרון, "נסעתי לתחרות קשה במיוחד, בגלל מזג האוויר החם, שנערכה באריזונה באפריל. הרבה משתתפים נשפכו בצדי הדרכים, וגם הגוף שלי כמעט התפרק. בסופו של דבר, אחרי 14 שעות ושתי דקות, הצלחתי להגיע לקו הסיום".
אתה זוכר את ההרגשה?
"סיפוק אדיר ותחושה עילאית".
וממכרת?
"זה הרבה יותר עמוק מזה. התחרות שינתה לחלוטין את אורח החיים שלי. הצטרפתי לסוג של קומונה, שרק הולכת וגדלה, והרבה אנשים שפגשתי באימונים הפכו לחברים קרובים או ללקוחות שלי. זה טבעי, כי יש לנו מכנה משותף מאוד מיוחד: אתה משתייך לקבוצה של אנשים כמוך, שעברו את הסבל בשלום, ואפילו הצליחו להתאהב בזה".
מרבית החברים בקבוצה של אלרון הם גברים, אבל לשירלי ניקר (30), שלאחרונה פרשה מצבא קבע כדי לטפל בבתה הבכורה, והשנה תצא לראשונה לתחרות, זה ממש לא מפריע. "זאת חוויה גדולה לרוץ או לרכוב לצד גברים", היא אומרת, ומרחיבה: "הם מרגישים מאוד חופשי להתנהג בצורה טבעית, ולא מצניעים שום דבר. אם יש הצטברות של גזים, הם משחררים, ואם יש ליחה, הם יורקים, ולא אכפת להם מאף אחד".
הבנתי שבמשך התחרות המשתתפים גם מתרוקנים תוך כדי רכיבה, ואוחזים בשאר מניירות שלא ממש הולמות את המין היפה. לניקר יש דרכים אחרות: "אני לא עושה את זה, אלא עוצרת בצד, ולא אכפת לי שהשעון מתקתק. גם בסביבה מאוד גברית ותחרותית, את יכולה לשמור על גבולות הנשיות שלך".
ניקר פצחה באימונים לקראת התחרות לפני קרוב לשנה, והיא מספרת שכל סדר יומה השתנה: "אני מעדיפה להתאמן בבוקר, אז אני קמה בחמש ויוצאת לאימון שנמשך 3-6 שעות. מעבר לאימונים, גם התזונה היא התעסקות מטורפת: אני שורפת 1000-3000
קלוריות ביום, ואוכלת כמו שניים וחצי אנשים. התפריט צריך להתאים למשימה, ולספק דלק לגוף, ואני מקפידה לאכול הרבה פחמימות ובשר מדי יום, וגם לוקחת ויטמינים ותוספי תזונה".
איך הסביבה הקרובה קיבלה את החלטתך להשתתף בתחרות?
"התגובות היו מעורבות. יש כאלה שתומכים ומעודדים, ויש אחרים שאומרים שזה לא נורמלי ופשוט מטורף. הם צודקים".
ומה מניע אותך לעשות את זה?
"כמו שרציתי לעשות דוקטורט: זה יעד שהצבתי לעצמי ואני חייבת לכבוש".
נשים או גברים, כולם מדברים על פריצת גבולות היכולת העצמית, אבל יש גם מי שבוחר להמעיט בחשיבות ההישג, ומתקשה להבין על מה המהומה. "להחליט לעשות את האיירון מן זה כמו להחליט ללמוד לנגן על גיטרה, או ללמוד צרפתית", אומר אלעד דניאל, סמנכ"ל פיתוח עסקי בחברת ההייטק SQLink, "רק שלהשתתף בתחרות זה הרבה יותר פשוט. האימונים נמשכים רק שנה, וללמוד לנגן בגיטרה או לדבר צרפתית לוקח הרבה יותר זמן".
דניאל היה הישראלי היחיד שהשתתף בתחרות שנערכה בניס לפני שנתיים. הוא מסכם את ההתנסות כחוויה מומלצת ביותר, אבל מסרב להכביר מילים: "להגיד שקיבלתי כלים לחיים, וביטחון ביכולת שלי לפרוץ כל מכשול? לא ממש. אני עדיין נלחם כדי להצליח עם הסטארט־אפ שלנו. זה לא יותר קל לי מאשר בעבר, והתחרות לא שינתה אצלי שום דבר".
מה הרגשת כשהגעת לקו הסיום?
"כלום. ברור שמן הסתם מאוד שמחתי, כי בכל זאת יש כאן הישג, אבל זה כבר לא אתגר בלתי מושג. הרי ברגע שסיימת את התחרות, השגת אותו, ולכן הקסם נעלם".
זאת הסיבה שבקו הסיום לא קעקעת על הרגל את הסמל של התחרות?
"אני לגמרי מבין למה אנשים עושים את זה: יש פה אלמנט טקסי, ורצון להשתייך לקבוצה שבין חבריה יש אחווה של 'אחי, אני יודע מה עברת'. בעיניי זה בהחלט לגיטימי, אבל אני ויתרתי על התענוג".
