פורצת דרך - ראיון עם ראש מחלקת אופנה בשנקר
היא לא למדה אופנה מימיה, ובכל זאת היא אחת הדמויות המרכזיות מאחורי פריחת האופנה הישראלית והיצוא הגובר של מעצבים מקומיים לחו"ל. ראיון עם לאה פרץ, ראש מחלקת האופנה בשנקר, לקראת כנס האופנה הישראלי הראשון
09:04
13.05.08
לאה פרץ, הגברת הראשונה של שנקר וראש מחלקת האופנה, לא למדה אופנה מימיה. הרקע האקדמי שלה עיוני וכולל שני תארים בתולדות האמנות. היא לימדה שנים רבות במסגרות שונות, לרבות בצלאל בירושלים, ומשנת 1989 היא מלמדת בשנקר.
קשה שלא לחוש יראת כבוד כלפי הליידי של שנקר. פרץ לבושה שחור אך נראית צבעונית. על ידיה טבעות וצמידים מאוסף התכשיטים המכובד שלה. היא נינוחה במראה מוקפד, אך לגמרי לא מתאמץ.
השידוך בין פרץ לשנקר היה מוצלח במיוחד, וב־1994 קיבלה לידיה את ראשות מחלקת האופנה. מאז שנקר בנסיקה מתמדת. גם ב־2003, כשלקחה פסק זמן ונסעה לשליחות בקולומביה עם בעלה (יאיר רקנאטי ששימש כשגריר), היא לא נחה ותפקדה כנספחת התרבותית הראשונה באזור. עם חזרתה ב־2006 שבה לתפקידה כראש המחלקה.
דגש על האינדיבידואל
פרץ גרמה לשינוי בשנקר, ויש האומרים אף למהפכה. היא גמרה בלבה להסיט את מסלול הלימודים מהדגש על הצד הטכני לכיוון הומאני ואמנותי יותר. "כשהגעתי מבצלאל לא הרגשתי בשנקר את האינדיבידואל", אומרת פרץ, "חיברנו את העיצוב לאמנות ונתנו חשיפה מסיבית לנעשה בחו"ל. במקביל הענקנו לסטודנטים יכולת לביטוי עצמי, ורבים קיבלו אומץ לנסות בעצמם ולהתפתח כמותג צעיר ולא כחלק מחברות ותיקות".
בנוסף לשינוי מערך הלימודים פרץ יוצרת קשרים עם אנשים וגורמים בחו"ל: "אורחים מחו"ל מגיעים כדי להעביר ביקורות, והשנה יזמתי מפעל שבמסגרתו בכל שנה אישיות בכירה אחרת תעביר סמינר שבועי. קובי הלפרין מאלי טהרי הוא דוגמה לאחד האורחים. יש אחרים שאינני יכולה לחשוף כעת".
כישוריה הדיפלומטיים נושאים פרי — מספר הסטודנטים שיוצאים לסטאז' בחו"ל גדל מאוד מאז נכנסה לתפקיד. "פעם הייתי מחזרת על פתחי חברות ובתי אופנה שיקבלו סטודנטים שלנו. היום אנחנו לעתים אפילו נאלצים לסרב. רק בימים האחרונים התקבל סטודנט שלנו לסטאז' אצל אלכסנדר מקווין. המעצבת אליסיה פלומינו, המשמשת כמנהלת קריאייטיב של המותג דיאן פון פירסטנברג (עבדה בעבר עם ג'ון גליאנו), ביקרה פה לאחרונה ובחרה ארבעה סטודנטים שייסעו לעבוד איתה בתום לימודיהם".
מה מעמדו של המעצב הישראלי בחו"ל?
"אנו מייצאים סטודנטים ברמה גבוהה ביותר. עם זאת, לא כולם נשארים לעבוד שם לאורך זמן, רק אלה שמסוגלים להתמודד עם הנתק מהמדינה ומהמשפחה. גם מכשול השפה הוא גורם מכריע בהישרדות. הרבה צולחים את שפת המקום אך חסרים להם הניואנסים התרבותיים המקומיים, וזה לעתים שובר".
"אני מעריכה אותה על כך שהיא מזהה פוטנציאל אצל סטודנטים, דוחפת אותם להצלחה ובמקביל נוסכת בהם תחושת ביטחון", אומרת מירית ויינשטוק, בוגרת שנקר לשנת 2002 ובעלת מותג עצמאי, "קיבלתי ממנה המלצות כשפניתי לסטאז' בחו"ל, ואת הקשר הראשוני ביני לבין המעצב אלברט אלבז היא יצרה".
אתי רוטר, מנכ"ל משותף קסטרו מוסיפה: "אני בטוחה שתפיסת עולמה והיכולת של פרץ ליצור קשרים בעולם תרמו רבות לשינוי נוף האופנה המקומית והצלחת מעצבים מעבר לים".
הסצינה תוססת
ביום חמישי הקרוב תשתתף פרץ בכנס האופנה הראשון בישראל, שייערך במדיטק חולון. את הכנס, שיתקיים ביוזמת מדיטק, איגוד תעשיות הטקסטיל והאופנה בהתאחדות התעשיינים ו"כלכליסט", עזרה פרץ גם לתכנן. "הכנס מגיע בזמן טוב", היא אומרת, "קורה כאן משהו בתחום האופנה. כשסוזי מנקס (עורכת האופנה של "הראלד טריביון" – ה"ש) התארחה כאן הסתובבנו יחד בחנויות של מעצבים צעירים. היא התפעלה מכמות הכישרונות והשוותה את סצינת המעצבים בישראל לסצינה בבלגיה".
מהי אופנה ישראלית לדעתך?
"יש לכך כמה אספקטים. ראשית, שמתי לב שרוב המעצבים הצעירים בארץ יוצרים בגדים במניפת צבעים מצומצמת. זאת למרות שהארץ שלנו מלאה בצבעים. לעומתם, הישראלים הפועלים בחו"ל מתחילים לעצב בצבעים עליזים ומגוונים יותר. דוגמה טובה לכך הוא אבשלום גור, יצוא מוצלח שלנו. בישראל הוא חקר את המדבר ועיצב בגווניו, ובחו"ל הקולקציות שלו מלאות בצבעים עליזים. אני חושבת שהסיבה העיקרית היא ההיטמעות במרחב, משהו שעובר בדנ"א שלנו שלפיו אסור לבלוט בשטח, כי אנחנו בסך הכל עם נרדף ועצוב".
אולי זה מצב הרוח התרבותי־חברתי שלנו?
"בוודאי, גם היום אנחנו במצב מלחמה מתמיד. עם זאת, קורה בעשייה התרבותית משהו חיובי מאוד. יש התעוררות תרבותית כללית, לרבות באופנה, המלווה בהצלחה ובהכרה בינלאומית. כנספחת תרבות שטיילה במקומות רבים אני רואה עד כמה נתח העשייה המקומית הוא גדול".
איך את מסבירה את השינוי?
"אני חושבת שמעצבים ואנשי תרבות מתחברים יותר לעצמם. הם ניזונים מהמצע התרבותי, השורשי והאותנטי שלהם, אך מבינים את השפה הבינלאומית. השילוב מקנה ליצירתם רלבנטיות החוצה את גבולות ישראל.
"באופנה התהליך מעניין במיוחד. מעצבים עוברים שינוי מקולקטיב לאינדיבידואל. החלוצים מרדו בהוריהם בגלות, וחלק מהמרד היה בלבוש באמצעות בגדים פשוטים ופונקציונליים. התקשטות היא ערך בורגני חסר מקום בציונות של אז. רואים זאת היטב בבגדי הקיבוץ, תנועות הנוער וכו'. כיום המדינה נתפסת כמובנית מאליה. לכן שינוי הפוקוס לעבר האינדיבידואל הוא טבעי ולגיטימי".
מתי קרה השינוי?
"השחרור מערכים קודמים הוא תהליך שאורך שנים. כמו שלקיבוץ היום קשה לשרוד על תורה שתוקפה אבד, כך גם הפרט מתחיל לחשוב אחרת. אני חושבת שבעיצוב אופנה השינוי הרציני חל כששינינו את תוכנית הלימודים בשנקר לפני כשש שנים. זה מסמל את התפנית גם בשאר תחומי האמנות".
אבל במקביל יש תופעת לוואי של זילות המקצוע ואינפלציה של מעצבים חסרי ניסיון. מה דעתך?
"זה משהו שמאוד מפריע לי. אני לא מכירה עוד מקום בעולם שאנשים בוחרים להיות מעצבים ללא שום השכלה. גם המעצבים שנחשבו 'הילדים הרעים של עולם האופנה', לרבות ג'ון גליאנו ואלכסנדר מקווין, למדו לפחות תואר אחד במוסדות אקדמיים מכובדים. בן אדם לא מתעורר בבוקר ומחליט להיות מעצב מכוניות או מקררים. משום מה יש אנשים הנוהגים כך כלפי עיצוב אופנה. המבחן האמיתי הוא כמה זמן מעצב כזה ישרוד. לאורך זמן חסרי ההשכלה ייוותרו במקרה הטוב עם ניצוץ זמני וגימיק שיתפוגג. אנשים חושבים שיש בעיצוב אופנה הילה וזוהר ונמשכים לתחום כמו זבובים לאור. מה שהם לא יודעים הוא שלהיות מעצב מצליח לאורך זמן מצריך עבודה קשה ולא זוהרת. לכן הם מוותרים במהרה".
