שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
קולנוע וטלוויזיה

אירוע לבבי: על העונה החדשה של "המתמחים"

סדרת הדוקו-ריאליטי חוזרת לעונה שלישית והיא עדיין במיטבה כשנחשף בה עולמם הרגשי של הרופאים והחולים

רותה קופפר 08:1327.08.20
הרבה לחיצות ידיים, חיבוקים ומסכות על הפנים רק בחדרי הניתוח מלמדים כי העונה החדשה, השלישית, של "המתמחים", סדרת דוקו־ריאליטי על רופאים בשנות ההתמחות שלהם, צולמה לפני הקורונה. מעניין דווקא היה לראות איך בית החולים השתנה בגלל המגפה, ולשמוע את הצוות והחולים מתייחסים לעולם החדש הזה שנוצר שם, כי הרי בתי החולים הם אולי המוקד של השוני העולמי בתחום הזה, אבל ככה זה בסדרות, לוקח זמן עד שהן משודרות.

 

בעונה החדשה המצולמת בבתי החולים בילינסון ותל השומר, פוגשים בחמישה מתמחים חדשים: ד"ר ענבל ברוך, ד"ר יוני ראובן, ד"ר נתי בן שלום, ד"ר נמרוד אבירן וד"ר איה מור ששון. הפתיח שבו הם מוצגים, הוא מחווה מסוימת ל"אנטומיה של גריי", סדרת בית החולים הרומנטית־דרמטית שמשודרת כמעט 20 שנה. כלומר בסדרת התעודה הישראלית מובלעת איזו הבטחה לרומנטיקה ודרמה. החלק השני של ההבטחה מתגשם יותר מהראשון. אלא אם אפשר לקרוא למישהי המייעצת למתמחה שתצא כבר לדייט "רומנטיקה"

 

מתוך “המתמחים". כולם נתפסים בעיני הסביבה כמתחזים לרופאים מתוך “המתמחים". כולם נתפסים בעיני הסביבה כמתחזים לרופאים מקור: facebook קשת 12

 

מה שיש בה לא מעט זה פסיכולוגיה, כלומר חשיפת עניינים שבנפש. שלושה מתוך חמשת המתמחים, המופיעים בפרק הראשון של הסדרה (בבימויו של גל רז), ששודרה אתמול בערוץ 12, מרגישים שהם מתחזים. כל אחד נתקל בדעה קדומה שבגללה מטילים ספק בכך שהוא רופא. ד"ר ענבל ברוך, העושה התמחות בקרדיולוגיה, תחום מאוד גברי, כך שוב ושוב לפי הסדרה, מספרת שכאשר רואים אותה, חושבים שהיא "סטודנטית, בת שירות, אחות, מזכירה, רק לא כירורגית"; ד"ר יוני ראובן, שהגיע לישראל כתינוק בן שמונה חודשים מאתיופיה, מספר ששבר לא מעט תקרות זכוכית, אפילו תקרות בטון, בדרכו להיות מתמחה באף־אוזן־גרון. הוא מרגיש שהוא צריך להוכיח את עצמו כל הזמן כדי להראות שהוא שייך. ואפילו ד"ר נתי בר שלום מרגיש שהוא מתחזה וגם עליו יש דעות קדומות, לדבריו, שהוא ברמן או דוגמן, והוא בכלל עתיד להיות נויורכירורג (אבל איכשהו הצרה שלו פחות מכמירת לב).

 

בכל מקרה, תחושת ההתחזות שלהם מעוררת עניין. אולי היא נובעת מכך שכל הרופאים הבכירים, המנטורים, בסדרה, וכנראה שגם בחיים, הם גברים מבוגרים יחסית. אותי בכל אופן המתמחים שכנעו. גם שהם רופאים לכל דבר וגם שהעבודה שהם עושים היא של יחידי סגולה (אף שלא בטוח שהיה צורך בעוד סדרה להוכיח זאת). הדמיון הגדול ביותר בין רוב הצופים למתמחים האלה כעת הוא שגם הם עוטים עכשיו מסכות ויודעים שצריך לשטוף ידיים ביסודיות.

 

היתרון הבולט של "המתמחים" (בנוסף לכך שהיא לא גרפית ופלסטית במיוחד, והניתוחים מצולמים בריחוק החברתי הנדרש), זה שהיא לא רק מתמקדת ברופאים, אלא שגם לחולים בה יש שמות, חיים ומשפחה, שבחדר הניתוח מקפידים לדבר עליהם בשמותיהם ולא כדבר אנונימי הנמצא על שולחן הניתוחים, ושבסוף רואים אותם חוזרים לחייהם המלאים והחשובים.

רגעי השיא של "המתמחים" הם בחדרי הניתוח, כשהלב עוד לא חוזר לפעום, כשהרגל לא מקבלת את הפקודה מהמוח שעליה לזוז, כשהניתוח נע בין הצלחה לבין כישלון — אלה רגעים קצרים, לפעמים עניין של שניות, המתמצתים את כל הדרמה כולה, הרגע הזה שבין חיים למוות.

x