יהודי אחד עולה לרכבת

האמרה המתלווה לסיפור מצחיק שקרה במציאות, ולא נוחל הצלחה אצל שומעיו - "הייתם צריכים להיות שם" - מקבלת משמעות מורבידית במיוחד כאשר המקום שהייתם צריכים להיות בו הוא מחנה ההשמדה אושוויץ. בסרט התיעודי של ירון ניסקי ואבי מרקדו בשם זה, שישודר בכאן־11 במוצאי יום הזיכרון לשואה (שלישי ב־21:15), בוחנים היוצרים, בתיווכו של הקומיקאי טל פרידמן, את התפקיד שמילא ההומור בזמן השואה.

הסרט כולל מפגשים עם מומחים לנושא, אקדמאים וקומיקאים, כמו רבקה מיכאלי, מוני מושונוב, דב נבון והקריקטוריסט זאב אנגלמאייר, ובעיקר שורה של ניצולי שואה, שחלקם כבר מתקרבים לגיל 100, שמספרים על דרך ההתמודדות הזאת, באופן מרתק וכן, גם מצחיק.

"הרעיון לסרט היה של אבי מרקדו", מספר ירון ניסקי בראיון איתו. "הוא קרא את הספר של ד"ר חיה אוסטרובר, 'ללא הומור היינו מתאבדים', ונורא רצה לעשות סרט על זה. אני כבר עשיתי את 'הנאצי הטוב', והרגשתי שסרט שואה אחד הספיק לי. זה שותה ממך את כל האנרגיה. אני דור שלישי, בעצם ה'ירון ניסקי' היחיד בעולם, כי רוב המשפחה שלי נכחדה באושוויץ. בגלל הסיפור האישי שלי בכלל לא רציתי להיכנס לזה, אבל אבי התעקש.

טל פרידמן ומרואיין בסרט "הייתם צריכים להיות שם" צילום: באדיבות כאן

"גילינו שזה הוויה שלמה שלא סופרה. היו כאלה שחששו שאם יספרו שאנשים צחקו זה עלול לפגוע בזיכרון השואה. כאילו שאם צחקו שם זה לא היה כל כך נורא. אבל האמת היא שגם במצוקה האמיתית אנשים צחקו, חיקו את הקאפואיים, העלו הצגות, ציירו קריקטורות. זה עזר לאנשים לשמור על שפיות, על צלם אנוש".

הבחירה בטל פרידמן כמי שדרכו יסופר הסרט היתה מתבקשת מבחינתם. "כשהתחלנו לעבוד על הסרט וגילינו את הסיפור המשפחתי שלו, שההורים שלו הם ממש מקרה קלאסי של מה שהסרט מתאר, ושסבא של טל לקח ספר בדיחות אתו למחבוא והיה קורא מתוכו כדי להפיג את הפחד של ילדיו - הבנתי שזה נועד לקרות".

במשך הסרט פרידמן פוגש ניצולים. רבים מהם בגיל מופלג. לבקשתו לא סיפרו לו מה בכוונתם לומר, כדי שיוכל להגיב להם באופן ספונטני. "אני לא אוהב לביים התפעלות", אומר פרידמן.

אחת המרואיינות שהרשימה אותו במיוחד היא חנה מלכא, בת ה־97. מלכא היא אכן כוח טבע. היא מספרת על החוויות שלה במחנה ברהיטות ובחיוניות. כל ביטוי של הומור, היא אומרת, היה "שעה ששכחת איפה אנחנו נמצאים והבנה שיהיה שוב טוב, שנחזור לחיים נורמליים". היא מספרת על תצוגת אופנה סאטירית שהתרחשה במחנה ההשמדה, שבה האופנה היתה אשה קרחת, בלי מעיל, ובמשקל 37 ק"ג. "הדיאטה הזאת בטוחה כמו המוות", אמרו אז.

"האשה הזאת הרסה אותי", מספר פרידמן. "קודם כל, היא מאוד יפה, והיופי שלה התבטא בדרך שהיא מספרת את הסיפור שלה. כמעט כל האנשים שהתראיינו עוררו בי תחושה של אופטימיות. הניצולים שישבתי אתם בפאב, בן אדם שמספר לך שחיבק גופה כדי להתחמם, באירוניה ובחיוך, זה עזר לו להתגבר".

בין הניצולים שפרידמן פוגש בסרט גם הוריו. אביו, שחגג בשבוע שעבר יום הולדת 85, התחבא בתקופת מלחמת העולם השנייה בעליית גג בלימוז' שבצרפת. אמו הוברחה לשווייץ כילדה בת 7. בישראל, בחיפה שבה הם גרים, נהיתה מומחית לקולנוע נאצי. "העובדה שאני 'דור שני' הגדירה אותי מהרבה בחינות", אומר פרידמן. "שני הורי בחרו להתמודד עם השואה בדרכים שונות אבל דומות. היא עשתה את זה בדרך שעוקפת את הרגש, בהיותה אשת אקדמיה - לחקור ולבדוק איך זה קרה דרך תיעוד. הוא הרחיק את הרגש, עקף אותו, בבדיחות.

"ההורים שלי אמנם לא היו במחנות ולא עברו את הדברים הקשים שמתוארים בסרט. אבא שלי היה ילד בן עשר כשהתחבא בעליית גג אצל משפחה נוצרית. הוא הצטער שלא הצליח לספר בסרט שבכפר לידם, כפר ששמו אורדו, הנאצים גילו שאנשים בו החביאו יהודים והכניסו את כולם לכנסייה ושרפו אותם. בתור ילד הוא ידע על זה. וגם היה סיפור אחר על סבא שלי שקנה יום אחד בשוק את כל הספרים האנטישמיים כדי שאנשים לא יקראו אותם. בין הניצולים יש תחרות למי היה יותר קשה. אבל מבחינתי הכל נראה קשה, גם הסיפור של אמא שלי שהיתה ילדה בת שבע וחשבה שחייל שוויצרי שראתה הוא נאצי ושהוא עומד להרוג אותה זו חוויה קשה".