• תפריט
קולנוע וטלוויזיה

שאריות מחוממות: ביקורת על סרטו של וודי אלן

חסר חיים, צפוי, לא משעשע ולא מרגש. "גלגל ענק" הוא עוד אכזבה מבית מדרשו של וודי אלן

אור סיגולי 08:5510.12.17
שני אסים יש לוודי אלן בסרטו החדש, "גלגל ענק": ויטוריו סטורארו וקייט ווינסלט. הראשון הוא אחד הצלמים הגדולים בקולנוע, שעל מדפו שני פרסי אוסקר ולשמו נזקפים בין השאר "אפוקליפסה עכשיו", "הטנגו האחרון בפריז" ועוד עשרות סרטי קולנוע מרהיבים. זהו שיתוף הפעולה השני של סטורארו ואלן אחרי "קפה סוסייטי" בשנה שעברה, וקשה לתאר כמה יופי ועוצמה מעניק הצלם האיטלקי לעבודותיו של הבמאי האמריקאי הוותיק. הפעם סטורארו משתמש בשוטים ארוכים ומורכבים, כמו גם בתאורה צבעונית ואקספרסיבית שלעתים מזכירה את סרטיהם של במאי הקולנוע הגדולים של שנות השבעים, ברנרדו ברטולוצ'י וריינר וורנר פאסבינדר.

 

קייט ווינסלט קייט ווינסלט צילום: איי פי

 

 

האס השני הוא, כאמור, השחקנית זוכת האוסקר קייט ווינסלט, שמאז פריצתה ב"על תבונה ורגישות" לפני יותר משני עשורים, הפכה להיות סיבה מספיק טובה כדי לראות סרט, והדבר לא שונה גם הפעם. ב"גלגל ענק" מגלמת ווינסלט את ג'יני, מלצרית קשת יום בת 39 שחיה עם האמפטי, גבר חביב שבו היא לא מאוהבת (ג'ון בלושי), מגדלת איתו את בנה מנישואים קודמים, ומנהלת רומן סודי עם מציל שחולם להיות מחזאי (ג'סטין טימברלייק). המצב הרעוע מלכתחילה מקבל תפנית כאשר לדירתם הקטנה מגיעה בהפתעה בתו של האמפטי מאשתו שמתה, קרוליינה (ג'ונו טמפל), כשבעקבותיה דולקים מאפיונרים והיא גם תופסת את תשומת לבו של אותו מציל חתיך.

 

הסיפור הזה, על אשה המגיעה בהפתעה לבית משפחתה ומערערת את הסדר הקיים, מזכיר את מה שקורה בסרט אחר של וודי אלן, "יסמין הכחולה", שגם הוא בכלל מתבסס באופן חופשי על המחזה "חשמלית ושמה תשוקה". כי להוציא את סטורארו, העיצוב האמנותי והשחקנים המשתדלים, מדובר בעוד יצירה פושרת של הבמאי שבעבר סיפק כמה מיצירות המופת של הקולנוע ("הרומן שלי עם אנני", "שושנת קהיר הסגולה"), אבל כבר כמה שנים מדשדש במין עייפות מתסכלת.

 

"גלגל ענק", על אף יופיו הוויזואלי שלעתים גולש לנוסטלגיה קיטשית, מרגיש חסר חיים, והעובדה שהוא זועק בקול רם את השפעותיו התיאטרליות — מיוג'ין או'ניל ועד שייקספיר — לא מקלות את התחושה שהסרט נגרר והתסריט מאוד צפוי. נכון, אמנם הסרט מציג את עצמו כטרגדיה שסופה ידוע מראש, אבל עדיין היה אפשר לקוות שתסריטאי בסדר הגודל של וודי אלן ידע ליצוק משהו נוסף, משהו שיצדיק את הכישרון הרב שהושקע בסרט מצד כל שאר האנשים שאינם הוא. בסופו של דבר הסרט לא משעשע, מרגש או אפילו מספק כתרגיל אינטלקטואלי — רק דרמה שמייצרת געגוע למחזות האמריקאיים הגדולים של טנסי וויליאמס ולסרטים הטובים באמת של וודי אלן.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x