"החרדה לאבד קיימת בכל אחד מאיתנו, אבל אולי אצלי היא נוכחת יותר"
לפני עשור הוציא נעם רותם את האלבום "עזרה בדרך", שעוסק בהתמודדותו עם מחלת הסרטן של אשתו ובפחד מהבשורה המרה. בשבוע הבא הוא ייזכר באותם רגעים במופע שיעלה בפסטיבל הפסנתר
"קשה לי מאוד לחזור במנהרת הזמן, זה לא מרגיש לי בנוח", מתוודה המוזיקאי נעם רותם בראיון לרגל ציון עשור לאלבומו "עזרה בדרך", שעוסק כמעט בשלמותו במוות ובשכול ונכתב על רקע ההתמודדות שלו ושל משפחתו עם מחלת הסרטן שתקפה באותם ימים את אשתו ענת.
"יש איזו חוויה אישית שעומדת בבסיס הדבר הזה, זה נכון, אבל אני חושב שלשים את כל זה בפרספקטיבה המשפחתית קצת חוטא לאלבום, שרק משתמש בחוויה כדי להגיד משהו גדול יותר. זה מעין סרט דוקומנטרי שמשאיר לצופים להסיק את המסקנות שלהם, וגם אם נאמר בו משהו ספציפי, ניסיתי שהוא יהיה מספיק מטושטש כדי שכל אחד יוכל למצוא שם את עצמו".
נעם רותם באולפן הקלטות
ביום חמישי הבא (9 בנובמבר, 22:30) יופיע רותם בפסטיבל הפסנתר עם האלבום שלהיטיו "עזרה בדרך", "עולה ויורד" ו"חרב דמוקלס" (במקור של לו ריד) כבשו את גלגלצ וריגשו כל לב, ומבטא את המחשבות וההרהורים שעלו לו באותה התקופה, את הפחד מהמוות. "זה לא יועד להיות מה שיצא בסופו של דבר. זה פשוט קם ונהיה מעצמו, התגבש תוך כדי", הוא אומר.
"אני הרי כותב שירים כל הזמן, ולמרות שחלקם מעולמות הדמיון, תמיד יש בהם גם משהו ממני, מתעדים משהו שאני מרגיש ורוצה להגיד באותה התקופה. אז כתבתי שירים והם הלכו והצטברו. בכל פעם כשהצטרף עוד שיר אמרתי לעצמי 'טוב, חלאס, מיציתי, בוא נכתוב גם דברים אחרים', אבל כל הזמן חזרתי לשם והבנתי שזה בעצם הדבר, שזה זה. אני חושב שבכתיבת השיר האחרון באלבום, 'עולה ויורד', כבר השלמתי עם העובדה שזה יהיה נושא האלבום". "עולה ויורד" הוא גם השיר שמתמצת בצורה המוחשית ביותר את מה שחווה רותם אז - "לבד בבניין הגדול / עולה ויורד / עולה ויורד". "זה באמת כבר מין שיר סיכום של החוויה", הוא אומר, "ומשום שכבר היו לי יתר השירים, רציתי לכתוב אקספוזיציה, מין תמונת פתיחה".
אתה מזכיר וחוזר בפזמון: "אם יש לך את הכל, אפשר רק לאבד". זו שורה שאתה מקפיד לא לשכוח מאז?
"שיר תמיד מגדיל את הסיטואציה, משהו מצחיק או עצוב יהיה קצת יותר עצוב ממה שהיה באמת. זה העניין באמנות, והאמירה הזאת היא מה שהרגשתי באותו הרגע, אבל אני לא אני חייב לעמוד מאחוריה. חייב להיות פער בין מה שאנחנו אומרים בשירים לבין המציאות. אני כן חושב שאני חרד יותר לאבד דברים. זה משהו שקיים בכל אחד מאיתנו, אז אולי אצלי זה יותר נוכח".
האלבום החדש של נעם רותם
ואולם, מחלתה של ענת ממנה היא החלימה היא לא היחידה שעוררה את הנושא הזה בשיריו. את השיר "לפני תהום" הוא הקדיש לאשת יחסי הציבור המפורסמת מירי בן יוסף, אם זוגתו של אחד מחבריו הקרובים שנפטרה; ואת השיר "ללכת כמו אריה" כתב בעקבות מותו של הסופר ואיש הרדיו אורי לוטן. "לא הכרתי אותו", הוא מספר, "אבל שמעתי שהסיפור שלו התרחש שלוש קומות מתחת לסיפור שלנו".
"עזרה בדרך" היה ונשאר מיוחד בנוף הישראלי, בעיקר כיוון שאלבום נושא הוא דבר יחסית נדיר ששייך ללהקות הרוק של הסיקסטיז והסבנטיז בעולם.
"הוא לא כל כך נרטיבי, אין לו התחלה, אמצע או סוף, זו מין תמונה אחת", הוא טוען, ובכל זאת מסכים איתי: "אבל אני אמן של אלבומים. גדלתי על אלבומים ועד היום אני שומע אלבום שלם, אני אוהב את התחושה הזאת. באלבום הזה ניסיתי ליצור תמונה של 40 דקות, של 'סך הכל' שהוא קצת יותר גדול מהפרטים. מה שכתבתי שם נראה כאילו הכל היה בנשימה אחת, אבל זו היתה דרך, הרבה דם נשפך".
נעם רותם צילום: אדם אוהב עמי ההתחלה של רותם (43) היתה חצופה יותר. ב־1993 הוא פרץ עם להקתו קרח תשע, שהוציאה שני אלבומים והתפרסמה מאוד בעיקר בזכות הלהיט "איתו לנצח"; ב־2004 יצא אלבום הסולו הראשון שלו ומאז הוציא עוד שלושה (ובהם להיטים נוספים כמו "ברזל ואבנים" ו"קראת לי קין"), וב־2009 אף זכה בפרס אקו"ם לעידוד תמלילן, ושם נאמר עליו: "מתאר בצורה אותנטית וקומפקטית רגעים מחייו האישיים ומחיי כולנו".
"עזרה בדרך", שיצא ב־2007 בהפקת לני בן־בשט ואדם שפלן, הוא השני שבאלבומיו. בהופעה בפסטיבל הפסנתר, שתתקיים במוזיאון תל אביב, הוא יזכה להעלותו שוב ולארח את אסף אמדורסקי, "שליווה את האלבום ממש מההופעות הראשונות, וזו סגירת מעגל יפה כזאת. הוא תמיד תמך, וזה אלבום שעשיתי בתקופה שבה הייתי צריך קצת גב מאנשים. הוא היה איתנו שם כחבר, עוד כשהיו הופעות קטנות מאוד עם קהל של שישה־שבעה אנשים".
המופע הוא גם בחינה מחודשת של היחס של רותם לאלבום הכל כך מרגש שמבטא תקופה קריטית בחייו. "תמיד ראיתי את המופע שעלה אז ואת האלבום כשני חלקים שמשלימים זה את זה", הוא מסביר. "אחרי שהמופע ירד האלבום המשיך להגיע לעוד לא מעט אנשים. אז חשבתי שיהיה נכון לשתף את הקהל שעוד לא חווה את זה. זו מין הצגה כזו שיש לה התחלה, אמצע וסוף. אני זוכר מההופעות חוויה מאוד חזקה, מין קשר מאוד חזק עם הקהל, ויהיה לי מעניין לראות איך אני מתייחס לשירים ואיך הם מתייחסים אליי עשר שנים לאחר מכן".
