• תפריט
מוזיקה

קילפתי תמוז: אושיית הרדיו בועז כהן הוציא ספר על הלהקה ששינתה הכל

בועז כהן, בדרך כלל אושיית רדיו, צלל אל העיתונים, המוזיקה והזיכרונות שלו משנות השבעים וחזר עם ספר שמתעד את קורות להקת תמוז והקשר שלה לשנים הדרמטיות של ישראל, שבהן "הכל התחיל לרעוד", כהגדרתו

אלעד בילו 08:3525.09.17

"כנראה הסמים היו טובים מאוד בתקופה ההיא", צוחק בועז כהן, מחבר הספר "וכשאפתח את הדלת", על האלבום האחד של להקת תמוז והתקופה שהצמיחה אותו. "אתה שואל שאלה פשוטה כמו איפה צולמה העטיפה ומקבל חמש תשובות שונות מחמשת החברים. שלום (חנוך) אמר 'אצלי בקיבוץ, במשמרות', אריאל (זילבר) אמר ביפו, בבית של דן בן אמוץ, יהודה (עדר) אמר בכפר הנשיא וכו'. עד שמצאתי את ג'ראר אלון, שצילם את העטיפה, והוא ידע להגיד שזה במושב בני עטרות".

 

"וכשאפתח את הדלת" (הוצאת מרום תרבות ישראלית) הוא תוצאה של איסוף דקדקני של עדויות, לעתים קרובות סותרות, מ־128 מרואיינים של נבירה בספריות — כהן קרא כל עיתון שיצא בארץ ב־1976–1975 ("כולל כל מודעות המכירות של הרכב והסטריאו") — ושל צלילה פנימה, אל הזיכרונות האישיים שלו כנער ששמע את תמוז בזמן אמת.

 

עטיפת הספר. מבוסס על 128 ראיונות ואינספור חומרי ארכיון עטיפת הספר. מבוסס על 128 ראיונות ואינספור חומרי ארכיון

 

התמחות בחיבורים

 

דרך הזיכרונות האלה, התיעוד של התקופה ותיאור הסיפור של תמוז מכל צדדיו, הספר מתאר "תמונת מראה של דור שלם שגדל אז וחווה מדינה שב־5–4 שנים קרו בה כל כך הרבה דברים דרמטיים". אלה השנים שבין מלחמת יום כיפור להסכם עם שלום עם מצרים, בין הכישלון של שלטון מפא"י למהפך הפוליטי, שנים של מפץ תרבותי אדיר, ש"סוף עונת התפוזים", האלבום של תמוז, הוא רק אחד מביטוייו.

 

כהן (53) מתמחה בחיבור הזה בין שיר לכל מה שקורה סביבו, בין אמן לתקופה, בין זיכרון אישי לחותם בנפש הקולקטיבית. הוא אמנם גם פסנתרן (להקת פונץ'), אבל את החיבורים האלה הוא עושה בעיקר ככותב — ספרו הקודם "סיפורים קטנים, תקליטים גדולים" תיאר את ילדותו והתבגרותו דרך התקליטים שליוו את הדור שלו, כמרצה וכאיש רדיו מוערך. עד לפני חודשים אחדים הוא היה הקול המזוהה ביותר עם תחנת 88FM, שאותה עזב לאחר השינויים שנערכו בה עם המעבר לתאגיד. כיום הוא משדר מדי ערב ב־22:00 ב־eco99fm שעתיים של מוזיקה עטופה בידע אדיר, זיכרונות והקשרים רחבים.

 

"התוכנית ב־99 היא פשוט רדיו כמו שאני מאמין בו, רדיו שבו אתה נותן לעורך/מגיש להביא את עצמו, את הידע, את הטעם שלו, ולפעול", הוא אומר על הבמה החדשה שלו. "והיא בלילה ולא בבוקר, כך שהיא יותר מהורהרת וחלומית ופחות אולי רוקית במהותה, כי בבוקר יש אנרגיה אחרת. אבל מוזיקה היא מוזיקה, וכשהיא טובה ומגוונת זה תמיד כיף. זה הכל קשור לבחירות שלך, על מה אתה שם זרקור, ומי שאוהב מוזיקה יאהב גם ארקטיק מאנקיז וגם את באך. ויש לי יום אחד בשבוע שהוא מוזיקה עברית, רק קלאסיקות ישראליות, והקהל אוהב את זה מאוד".

 

פעם ראשונה שזה קורה

 

הבחירה של כהן להתמקד דווקא ב"סוף עונת התפוזים" ובתמוז מנומקת היטב בספר הן מתוך הקשר האישי שלו לאלבום והן מתוך חשיבותו גם לזינוק התרבותי של התקופה וגם להיסטוריה של המוזיקה הישראלית. עכשיו, על רגל אחת, כהן אומר: "עד עצם היום הזה, ללא ספק, 'סוף עונת התפוזים' הוא תקליט הרוק הישראלי הטוב ביותר, מהסיבה הפשוטה שאין בו שום דקה שאתה אומר 'הייתי מוריד את זה' או 'אם הייתי מוציא את זה, זה היה משתפר'. רצף של שמונה שירים מנצחים עם מעוף ודמיון ותעוזה יותר מכל להקה ישראלית בכל 20 או 30 השנים האחרונות, ועד היום כל אחד מהשירים נשמע טרי ועדכני".

 

וזה, הוא מוסיף, היה "פעם ראשונה שבה להקה מחויבת עד הסוף לרעיון שיכול להיות בכלל רוק'נרול בעברית, כזה שאתה יכול לשים אחרי לד זפלין וזה לא מחוויר לידה". זו היתה הלהקה הראשונה שהדגישה את הגוף ראשון יחיד, "אני לא יודע איך לומר לך", "ככה את רצית אותי", ועוד, "זה כבר לא 'שנינו יחד תחת מטרייה אחת' או 'יצאנו אט, חיוור היה הליל'. ותמוז הגיעה אחרי כוורת, שהתפרקה ב־1975. היא קיבלה ממנה את הלפיד ולקחה את הרוק הישראלי צעד אחד קדימה. כבר אין הומור, אין דאחקות, אין מערכונים ואין בידור, אף אחד לא מנסה להתנחמד לקהל. רוק'נרול. וזה לא יכול היה לקרות קודם. ב־1967 בעולם היו הנדריקס וביטלס ופינק פלויד, אבל ישראל היתה במקום אחר לגמרי מכל בחינה, כולל עוינות גדולה לרוק'נרול. הכי רוק שהיה פה אז היו החלונות הגבוהים".

 

תמוז. "תקליט הרוק הישראלי הטוב ביותר" תמוז. "תקליט הרוק הישראלי הטוב ביותר"

 

 

חברה בפוסט־טראומה

 

אז איך קרה שבתוך פחות מעשור תמוז יכלה לפרוץ כל כך בגדול? "כמו תמיד, מוזיקה קשורה לתהליכים ולדברים שקורים מסביב", אומר כהן, שמפרט בספרו את ההקשר התרבותי, חברתי ופוליטי הרחב של מפץ תמוז. "זו תופעה הרבה יותר גדולה ממוזיקה. אחרי מלחמת יום כיפור כל החברה הישראלית היתה בפוסט־טראומה, התחושה הזאת שכמעט הלכנו לאבדון ובסוף היה נס גדול ולא חווינו חורבן בית שלישי, תחושה של ניצלנו מצד אחד, ובלבול והרגשה של הכל מותר מצד אחר, שאפשר לפרוק עול, במילא הכל שביר, רגיש ונזיל".

 

כך, הוא מסביר, נולדו תוכנית הסאטירה "ניקוי ראש" והתחקירים הנוקבים של "העולם הזה" על שחיתויות כלכליות, "השירה ההומוסקסואלית הראשונה מתפרסמת, יונה וולך ומאיר ויזלטיר מוציאים ספרי שירה, חנוך לוין נהפך לכוכב, יהושע סובול משמיע את קולם של המזרחים המושתקים". ועוד: תנופת התנחלויות, רינה מור נבחרת למיס תבל, מכבי תל אביב זוכה באליפות אירופה, ישראל מנצחת באירוויזיון. וכמובן המהפך הפוליטי והסכמי השלום עם מצרים.

 

בועז כהן בועז כהן צילום: עמית שעל

 

"הכל מתחיל לרעוד, וזה מורגש בכל אגף", מסכם כהן את השנים הדרמטיות הללו. אחד הדברים שהלכו והעמיקו מאז אותן שנים הוא עומק הפיצול הפוליטי, זה שבסופו של דבר הציב בשני קצוות מנוגדים את שלום חנוך ואת אריאל זילבר, מנהיגי תמוז. זה לא מה שפירק את הלהקה — התגלגלות הפירוק מפורטת בספר — אבל אולי זו עוד דרך שבה הסיפור של תמוז הוא משל רחב הרבה יותר.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x