• תפריט
אמנות ועיצוב

הזמנה לכאב: רותי הלביץ-כהן שמה את הסטודיו במוזיאון

בתערוכתה החדשה מזמינה האמנית את הצופים להציץ אל הסטודיו הביתי שלה, שבו היא יוצרת דמויות העוסקות בטראומה ובמוות

רעות ברנע 09:2827.02.17

"הסטודיו שלי הוא תופעה", אומרת האמנית רותי הלביץ כהן. "הוא לא נגיש ולא מזמין, הוא עמוס מאוד, כאוטי, אין איפה לדרוך. אני עובדת על עבודות גדולות במקום קטן". זו היתה אחת הסיבות בגללן החליטה "להוציא" את הסטודיו שלה החוצה. לרגל תערוכת היחיד החדשה שלה "שקיעה" שנפתחה לפני שבוע במוזיאון חיפה לאמנות (עד 19 באוגוסט) היא מזמינה את הצופים להיחשף לתהליכי העבודה. המבקר בתערוכה הופך למציצן, שמוזמן להציץ מבעד למחיצה שנבנתה בכניסה אל חלל התצוגה. "בסטודיו שלי, שנמצא בביתי במושב עין ורד, בביתי, אני לא עובדת בשביל שיראו", מספרת הלביץ כהן. "מעטים האנשים שנכנסים אליו".

 

התערוכה היא העתק מדויק שלו?

"לא. זו בעצם המרה של החוקיות של התלייה בסטודיו אל החלל המוזיאלי. הכל נעשה ממקום של הנמכה, כאילו הסטודיו 'שקע' אל תוך האדמה. למשל – עבודת תקרה שמשתקפת בעבודת רצפה שהיא מראה אובאלית גדולה. מכאן גם שמה של התערוכה, המחשבה היא על שקיעה של התודעה אל הגוף".

 

בתערוכה הלביץ כהן מציגה גוף עבודות חדש שממשיך את הקו הנושאי שבו היא עוסקת כבר שנים — עבודות נייר גדולות שעוסקות בנשיות, בטראומה, בחיים ובמוות.

 

הלביץ כהן בתערוכה החדשה. "המחשבה היא על שקיעתה של התודעה אל תוך הגוף" הלביץ כהן בתערוכה החדשה. "המחשבה היא על שקיעתה של התודעה אל תוך הגוף" צילום: זהר שחר

 

עיניים ללא פנים

 

הדמויות בעבודותיה מצוירות בצבעים כהים וקודרים לצד צבעי גוף טבעיים ובהירים. התחושה הראשונית שמתקבלת מהן היא גופנית מאוד, אפילו "בשרית", כאילו יש איזה ניסיון להתייחס לחומר שממנו עשוי הגוף — החי או המת. לעתים מופיעים חלקי גוף נפרדים, כמו דימוי של ראש שכמו 'מתנפץ' אל תוך חלל הציור או עיניים ללא פנים. חלק מהדמויות בתערוכה שכובות על הרצפה, כאילו נעשה בהן חילול כלשהו.

 

"העבודות עוסקות ברווח שנוצר בין המודע לתת־מודע", היא מספרת, "אזורי דמדומים שהם יציאה מהגוף הפיזי אל מקום אחר. את התנועה הזו אני יכולה לאפיין כשקיעה, צלילה פנימה אל תוך אזור שיש בו תעתוע של התודעה".

 

הלביץ כהן (47) היא בין היוצרות הפעילות ביותר בארץ. מאמצע שנות התשעים הציגה כ־20 תערוכות יחיד, שבע מהן תערוכות מוזיאליות, בארץ ובעולם. היא זכתה גם בפרסים רבים, בהם פרס מפעל הפיס ופרס משרד התרבות והספורט. בשנים האחרונות עובדת הלביץ כהן עם שלוש גלריות – גורדון הישראלית, ושתי גלריות נוספות המייצגות אותה, בברלין ובהולנד.

 

אמנות הכביסה

 

היא גם מחזיקה בסטודיו נוסף בפוטסטאם שבגרמניה, שאליו היא מגיעה כשלוש פעמים בשנה לעבוד, והוא מבחינתה אנטיתזה גמורה לסטודיו שלה בביתה שבמושב. "אני אוהבת את הדיאלוג הזה שיש לי עם מקומות אחרים, לצאת מהבועה הזו שאני נמצאת בה פה. בארץ האפשרויות מוגבלות יחסית, יש מעט מוזיאונים ומעט אופציות. אני לא מתלוננת, אני דווקא מודה על מה שיש לי ולהיות אמנית מבחינתי זו זכות גדולה, אבל כן יותר מוגבל פה. אני נהנית לקיים אינטראקציה עם תרבות אחרת. לאחרונה הצגתי במוזיאון בסין והיה מרתק לייצר שיח כזה עם תרבות כל כך אחרת. בקרוב אפתח תערוכת יחיד בסלוניקי שביוון".

 

יש מחשבות לעבור למדינה אחרת?

“היו מחשבות אבל הן לא היו בנות־ביצוע עד כה בגלל המשפחה. אני לא פוסלת בעתיד לחיות איזו תקופה בברלין או אפילו תקופה בתל אביב. היום אני לא עובדת בתוך הסצנה הזו, אני די מנותקת".

 

למה בעצם?

"כשהילדים היו קטנים זה היה כורח הנסיבות. אבל גם מתוך הבנה שאמנות עוסקת בחיי היומיום שלי. אני יכולה לבשל, לעלות לסטודיו, לסיים ציור. ואז נגמר לי הצבע הוורוד אז אני יורדת לעשות כביסה ומגלה שהמרכך הוורוד יעשה את השירות”.

 

הילדים של הלביץ (19,13), גדלו אל תוך הסביבה הזו, והיום בנה הבכור, נדב כהן, משתף איתה פעולה בתערוכה הנוכחית. “הוא מוזיקאי ולטובת התערוכה הוא יצר עבודת סאונד שעוסקת בנושאים בהם אני עוסקת בעבודות – שקיעה, הרדמות, חלימה, סיוט והתעוררות. אני אפילו לא צריכה להסביר לו במה העבודות שלי עוסקות. הוא חי עם זה".

 

לא חששת לחשוף את הילדים לתכנים קשים?

"היו תקופות שחשבתי שהחשיפה יכולה לעשות נזק, אבל אחרי טיפול ממושך הבנתי שההפך הוא הנכון. ברגע שהדברים על השולחן אין איזו הסתרה של עולמות אפלים. אני יודעת שזה משפיע, בטח במובן היצירתי, על הילדים שכל אחד מהם הופך בדרכו להיות פתוח ליצירתיות הזו".

 

קבלו ניוזלטר יומי המסכם את חדשות היום ישירות למייל שלכם. לחצו להרשמה

בטל שלח
    לכל התגובות
    x