משה בן־יוחנה שר מכל הלב

ב"אתה ואני ומיטל", אלבום הבכורה של משה בן־יוחנה, אפשר לפגוש את עמיר לב כמעט בכל מקום. זה לא מקרי, לב הפיק את האלבום וזה מורגש ביותר, יותר מאשר אלבומים אחרים שהפיק לאחרונה, כמו זה של תומר ישעיהו או האלבום הראשון של גבע אלון בעברית.

הנוכחות הלבבית מתבטאת בעיקר בטקסטים, בסיפוריות שלהם ובפרטי הפרטים של תיאור מקום או סיטואציה, כאילו היו תצלומים. גם המבנה הקבוע של הבתים או הפזמונים ברוב השירים מאפיינים את לב (שגם חתום בקרדיטים על "עריכת טקסט"). "תיכננו שתגיעי בקיץ", למשל, הוא טקסט לב טיפוסי. שימו לב איך נפתח: "תיכננו שתגיעי בקיץ / אימא תסיים את התואר / אני אהיה בחופשה / יהיה לנו זמן להכין את החדר / שידה, מיטה, עגלה".

עוד זה מורגש בגיטרות, למשל בהבזקי החשמלית בתום כל פזמון של “תיכננו שתגיעי בקיץ” (אם זה לא היה בהפקת לב, הייתי חושב שזו העתקה). שירים שאני בקלות יכול לדמיין את לב גם שר הם "שלושה חודשים" ו"החומות" הנהדר שנפתח ובעצם כולו גיטרות כבדות סטייל עמיר לב.

משה בן-יוחנה צילום: טלי וינקלר

עם זאת — שלא תטעו ושלא אעשה עוול לבן־יוחנה: לא מדובר באלבום של עמיר לב. כי לבן־יוחנה יש לגמרי את האופי שלו. גילו (41) הוא יתרון: הוא מצליח לספק אלבום ראשון מפוקח עם שירים שבושלו היטב, וניכר שמי שעומד מאחוריהם יודע היטב איזה סאונד יהלום אותם, בין שזה רוק רך או קאנטרי ובין שפולק בוב דילני. גם הקול הלא הכי מיומן של בן־יוחנה כזמר, בדיוק כמו דילן, דווקא מצליח לחלץ איזו אמת.

השירים הטובים באלבום נמצאים בחציו הראשון. למעשה, ארבעת השירים הראשונים באלבום מכניסים לקצב נהדר וממלאים בציפייה, שקצת הולכת לאיבוד אחר כך, אבל חוזרת שוב בשיר השביעי, "החומות".

שיר מרגש כמו "תיכננו שתגיעי בקיץ" שמבוסס על זיכרון שלו מהולדת הבת, אני מניח, עושה לי להאמין לבן־יוחנה, כך גם שיר מקורי שלא לוקח את עצמו ברצינות כמו "חבל שלא באת לים" עם הכינור הכיפי לאורכו. בצד הרגוע של האלבום אציין לטובה את שלושת השירים האחרונים, "לא לבכות" הקצר והקולע (01:37 דקות),”כל יום" הבוגר ו"בום בום בום" הסוגר והאפל.

לא שאין שירים באלבום שהייתי מוותר עליהם או מקומות שהייתי דואג שיהיו מוקפדים יותר (האלבום הוקלט לייב, כל הנגנים יחד). אבל אולי אין צורך, כי באמת הלא משופצת הזאת יש גם קסם. בסופו של דבר, ההפקה של לב יושבת בול על בן־יוחנה. הרבה משיריו מזכירים את סגנון הכתיבה המינימליסטי של לב שבו הרוב נתון לפרשנות השומע. בעמוד התודות בחר בן־יוחנה לצטט את כל מי שהוא מודה לו, ונראה שלא סתם הציטוט של לב הוא: "מקסים. רק תחשוב על המילה הזאת.. והזאת.. והזאת.. עכשיו תנסה בלי".