$
באזז דצמבר 2016
באזז חורף דצמבר 2016 גג עמוד

15 אדריכלים ומעצבים שהייתם חולמים שיעצבו את הבית שלכם

אחת ההחלטות הקשות ביותר - יודעים כל מי שקנו, תכננו או שיפצו בית - היא לבחור את המעצבת או המעצב שיחליטו איך ייראה המקום שבו תעבירו חלק נכבד מחייכם. מגזין באזז מציג את הרשימה הלא שגרתית

יובל סער 09:5214.12.16

אחת ההחלטות הקשות ביותר - יודעים כל מי שקנו, תכננו או שיפצו בית - היא לבחור את המעצבת או המעצב שיחליטו איך ייראה המקום שבו תעבירו חלק נכבד מחייכם, ושבו אתם אמורים להרגיש בטוחים ובנוח. עתה עליכם לתת אמון בבעלי מקצוע שיהפכו את החלל הפיזי למקום שיעניק לכם תחושה אינטימית של בית. מאיפה בכלל מתחילים? ומה אם יכולתם לבחור את כל מי שתרצו כדי שיעצב לכם את הבית?

 

האנשים שמופיעים ברשימה הזאת הם לאו דווקא האדריכלים הכי מפורסמים או מעצבי הפנים המובילים. חלק מהם אפילו לא מעצבים, אחרים מתמחים דווקא בחללים מסחריים, ועל מקצתם אפשר ללמוד מהפעילות הציבורית שלהם או מהצצה לביתם הפרטי. אולם הדברים שמאפיינים אותם בכל זאת, והקריטריונים שעל פיהם נכנסו לרשימה - מלבד טעם אישי, כמובן - הם שניים: ההתייחסות הייחודית של כל אחד מהם לנקודת המבט ולממד האנושי — ההבנה הבסיסית, העמוקה, שבסופו של דבר המקום שהם מעצבים חייב להיהפך לבית שאנשים יאהבו ויחיו בו בנוחות; והיכולת של כל אחד מהם לעורר השראה ולרגש בלי להיכנע לטרנדים בני חלוף, בלי להיגרר לפרובוקציות ובלי למחזר קלישאות.

 

ליאור ימין

 

חנות סאגה בשוק הפשפשים חנות סאגה בשוק הפשפשים צילום: תומי הרפז

ימין הוא בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון. שנה אחרי שסיים את הלימודים הקים בשוק הפשפשים ביפו את החנות לפריטי עיצוב ואיור ישראליים "אסופה" (יחד עם חבר נעוריו תומר רוט). בשנה שעברה צירף גם את "50/70", חנות רשת לכרזות של אמנים ומאיירים ישראלים, ואת "סאגה", חלל תצוגה ומכירה המוקדש לעיצוב ישראלי עילי.

 

ימין פועל מתוך אהבה והיכרות עמוקה עם עולם העיצוב הישראלי. "סאגה", שאותה עיצב ותכנן בעצמו, היא לטעמנו חנות העיצוב המרשימה בארץ, המחזיקה אוסף של רהיטים ואביזרים על טהרת היצירה המקומית: אוצרות משובחים שכל בית היה שמח להתגאות בהם. תערוכות העיצוב האקספרימנטלי שהוא מארח במקום משלימות את הפן האמנותי של עולם העיצוב הישראלי. התוצאה היא שילוב בין חנות, אולם תצוגה וגלריה, שלא היה מבייש גם את בירות העיצוב ברחבי העולם.

 

ליאור ימין בחנות "סאגה". אהבה והיכרות עמוקה עם עולם העיצוב הישראלי ליאור ימין בחנות "סאגה". אהבה והיכרות עמוקה עם עולם העיצוב הישראלי צילום: תומי הרפז

 

רענן שטרן

 

שטרן הוא בוגר המחלקה לאדריכלות בבצלאל, בעל סטודיו Rust לאדריכלות ולעיצוב (בשיתוף שני טל) ומלמד במחלקה לאדריכלות במרכז האקדמי ויצו חיפה.

 

אף שסיים את לימודיו לפני חמש שנים בסך הכל, עבודותיו של שטרן, שמאופיינות בקו יצירתי, מאופק ומדויק, התפרסמו במיטב המגזינים לעיצוב בעולם. אחת הסיבות לכך היא ששטרן מצליח להיות עכשווי וללכוד את רוח התקופה, מבחינת החומרים שבהם הוא משתמש, האסתטיקה הנקייה והיכולת להישאר מעודכן בין שהוא מעצב חללים מסחריים, בתים פרטיים או אובייקטים משלימים. עם זאת ניכר שהוא לא מתפתה לטרנדים חולפים. שטרן מנסה ליצור עיצוב שיהיה רלבנטי גם בעוד עשר או 20 שנה, וּודאי עוד נשמע עליו רבות בעתיד.

 

רענן שטרן בדירה בעיצובו בתל אביב. לא מתפתה לטרנדים ומצליח להיות עכשווי רענן שטרן בדירה בעיצובו בתל אביב. לא מתפתה לטרנדים ומצליח להיות עכשווי צילום: תומי הרפז

 

שרית שני חי

 

שני חי החלה את דרכה בתחום העיצוב בלימודיה לתואר ראשון בבית הספר לאמנות "המדרשה", בהמשך סיימה לימודי אמנות גבוהים בלונדון, והיא בעלת תואר שני בפילוסופיה של אמנות מודרנית. זה יותר מ־20 שנה שהיא מתמקדת בעיצוב לילדים, ובמרוצת השנים הרחיבה את תחומי עיסוקה מתכנון חללים אינטימיים עד פרויקטים ציבוריים, בעיקר של סביבות חינוכיות כמו בתי ספר וגני ילדים.

 

לא צריך להיות ילד, ואפילו לא שיהיו לך ילדים, כדי לרצות להישאר בחלל התצוגה של שני חי ברחוב נחמני בתל אביב, ולא לעזבו לעולם. הוא מדגיש באופן מובהק את הקו העיצובי שלה: נקי ופונקציונלי, ושומר על יצירתיות והומור; נע על התפר שבין אמנות לבין עיצוב; משחקי ומעורר השראה בלי להיות ילדותי וקלישאתי. שני חי מגדירה את עצמה אמנית ומעצבת שמשתמשת בעיצוב כדי לברוא עולם אסתטי לעילא. התוצאה היא מקומות שבהם המושג ״צעיר לנצח״ מקבל משמעות חדשה בתוך סביבה ביתית, נעימה, מזמינה ומעוצבת.

 

שרית שני חי בחלל התצוגה שלה בתל אביב. בין אמנות לבין עיצוב, עם קריצה למשחקיוּת שרית שני חי בחלל התצוגה שלה בתל אביב. בין אמנות לבין עיצוב, עם קריצה למשחקיוּת צילום: יונתן בלום

 

דניאלה אוהד

 

דניאלה אוהד דניאלה אוהד צילום: סטאטיה גרוסמן

ד"ר אוהד גרה כבר יותר מ־25 שנה בניו יורק אך שוהה בכל שנה כמה חודשים בישראל, שבהם היא מעבירה קורסים והרצאות על תולדות העיצוב ואספנות עיצוב. נוסף על כך, היא גם חוקרת וכותבת על תרבות העיצוב והתרבות החומרית, אוצרת תערוכות ומייעצת לאספנים.

 

למעט מאוד אנשים יש הידע הנרחב שיש לאוהד על תולדות העיצוב של המאה ה־20 ועל אספנות עיצוב. פועלה בכמה זירות בינלאומיות, שבהן היא משלבת את הידע הרב שלה, את תשוקתה לתחום ואת טעמה המשובח, שבא לידי ביטוי בדירות שלה בתל אביב ובמנהטן. אלו לא עוד דירות שנועדו להצטלם למגזינים או להרשים, אלא דירות שתכולתן מייצגת את האני המאמין העיצובי של אוהד: אקלקטיות שמתבססת על עומק, וכוללת בין השאר פריטים עכשוויים של סטודיו ננדו לצד עבודות של ג׳ורג׳ נקשימה; או למשל אר־דקו מקורי לצד אמנות ישראלית קלאסית.

 

ביתה של דניאלה אוהד במנהטן. משלבת ידע רב, תשוקה לתחום וטעם אקלקטי משובח ביתה של דניאלה אוהד במנהטן. משלבת ידע רב, תשוקה לתחום וטעם אקלקטי משובח צילום: Costas Picadas

 

ניני ורשבסקי

 

ורשבסקי הוא אדיכל, ראש המחלקה לעיצוב פנים במכון הטכנולוגי בחולון, בעל סטודיו עצמאי לתכנון, יזמות ועיצוב, העוסק בפיתוח ובנייה מחדש של מבנים, לצד עיצוב חללים כתוספות בנייה במבנים קיימים. ב־2012 הוציא לאור את ספר האמן ״בתים כואבים״, העוסק במושג הבית על כל רבדיו.

 

במשך שנים רבות חי ורשבסקי על קו ניו יורק־פריז. בזכות עבודתו בסטודיו של מעצב הפנים לאלפיון העליון העולמי אלברטו פינטו הגשים כל פנטזיה עיצובית שכסף יכול לקנות. בגישתו לעיצוב ורשבסקי לא מנסה להפריד בין גוף לנפש או בין חומר לרגש, והחללים מעוררי ההשראה שהוא מציג טעונים באהבות, פרידות וכאב. הגישה ההוליסטית שלו לעיצוב באה לידי ביטוי גם בעבודתו האקדמית, שבה הוא מתייחס אל מעצב הפנים כאל אוצר שמרכז תחת ידיו היבטים שונים של עולם העיצוב (התעשייתי, הגרפי, האדריכלי, הפנים וכן הלאה).

 

מימין: ניני ורשבסקי בסטודיו שלו ופרט מהיצירה "בתים כואבים". לא מפריד בין גוף לנפש או בין חומר לרגש מימין: ניני ורשבסקי בסטודיו שלו ופרט מהיצירה "בתים כואבים". לא מפריד בין גוף לנפש או בין חומר לרגש צילום: תומי הרפז

 

מורן פלמוני

 

לפלמוני משרד אדריכלים המתמחה בעבודה עם לקוחות פרטיים ויזמים עסקיים בארץ ובחוץ לארץ. הוא עיצב ותכנן בין השאר מתחם נופש בלפקאדה (יוון), את ביתו שלו במושבה האמריקאית ביפו, ולאחרונה זכה בתחרות לתכנון אחוזת רומן אברמוביץ בנווה צדק.

 

מספיק להציץ בתמונות של הפרויקטים שתכנן פלמוני כדי להבחין בתכנון המוקפד של חללי פנים ושטחי חוץ. אמנם לרוב האנשים אין תקציב שיפוץ כמו זה של אברמוביץ - שאמור להספיק לשטח של שישה מגרשים בגודל 1.6 דונם - אך יש משהו מאופק ולא מנקר עיניים בתוצרים הסופיים שפלמוני חתום עליהם: מינימליזם שאינו סטרילי, שמשדר אווירה של חמימות ומשתלב באופן הרמוני עם הסביבה, האקלים והנוף. בין שמדובר במתחם נופש, בית מלון, קמפוס אקדמי או בית פרטי, התחושה היא בסופו של דבר של אדריכלות במידות אנוש, כזו שיוצרת מקום ולא תופסת מקום.

 

מורן פלמוני בביתו בתל אביב. מינימליזם שמצליח לשדר חמימות והרמוניה עם הסביבה מורן פלמוני בביתו בתל אביב. מינימליזם שמצליח לשדר חמימות והרמוניה עם הסביבה צילום: תומי הרפז

 

מיכאל חי

 

חי, שלמד מינהל בתי מלון ותיירות באוניברסיטת ניו יורק, שותף (יחד עם מרטין ערב) בחברת הייעוץ Vision Hospitality, שמפתחת ומקימה בתי מלון ייחודיים. עם המלונות האחרונים שפיתחו נמנים המלון החדש של רשת אטלס בשדרות רוטשילד בתל אביב, ו־White Villa, שנפתח אף הוא בתל אביב, בשדרות בן ציון.

 

אף שחי אינו מעצב בהכשרתו, עבודתו לצד מעצבים ובעלי מקצוע שונים כבר יותר מעשר שנים העניקה לו הבנה עמוקה במושגים כמו נוחות, אירוח ופינוק. עשרות בתי המלון שחי ליווה את הקמתם מעידים על טעם משובח. יש בהם השילוב הנכון בין "להרגיש בבית" לבין תחושה של מקום ייחודי ומזמין. בניגוד למלונות רשת, כאן אין שכפולים, וגם אם המלונות בעלי דנ”א זהה, כל אחד מהם ניחן באישיות וקונספט משלו.

 

מיכאל חי במלון "65". שילוב נכון בין "להרגיש בבית" לבין תחושה של מקום ייחודי ומזמין מיכאל חי במלון "65". שילוב נכון בין "להרגיש בבית" לבין תחושה של מקום ייחודי ומזמין צילום: תומי הרפז

 

תמרה יובל ג׳ונס

 

ביתה של תמרה יובל ג׳ונס ביתה של תמרה יובל ג׳ונס צילום: תומי הרפז

יובל ג'ונס היתה המעצבת הראשית של רוברטו קוואלי ומרצה בכירה לאופנה בשנקר. כבר בשנות השישים עיצבה ל"משכית" קו צעיר של שמלות ערב וכלה בשילוב עם רקמות אתניות. כיום היא מכהנת כראש המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, והיא יועצת ומאמנת של מעצבים ושל גופים שונים בתחום האופנה.

 

מעטים המעצבים שעברו את גיל 70 ונשארו רלבנטים בתחום עיסוקם - במיוחד בארץ, אבל גם בעולם. יובל ג'ונס מחזיקה בתפיסת עולם אמנותית רב־תחומית ומנומקת. בעיסוקה האקדמי ובקרב תלמידיה היא תמיד מציבה שאלות בנוגע לקשר שבין אמנות, עיצוב ואופנה. היא מרבה לעסוק במתח שבין פונקציונליות לביטוי אישי, ומעודדת את חשיפת הסיפור האישי והחזון האמנותי של המעצבים שעמם היא עובדת. נוסף על כך, הניסיון הרב שלה מלוּוה תמיד בטעם אישי משובח, שכל מי שזכה לבקר בביתה שביפו יעיד עליו.

  

תמרה יובל ג’ונס בביתה ביפו. בוחנת את הקשר שבין אמנות, עיצוב ואופנה, ותמיד רלבנטית תמרה יובל ג’ונס בביתה ביפו. בוחנת את הקשר שבין אמנות, עיצוב ואופנה, ותמיד רלבנטית צילום: תומי הרפז

 

שני רינג

 

רינג היא בוגרת המסלול לעיצוב פנים ביחידה ללימודי המשך של הטכניון, ובעלת תואר ראשון בספרות מאוניברסיטת תל אביב. לאחר שעבדה כשכירה יצאה לפני שש שנים לדרך עצמאית ופתחה את סטודיו desiRing לעיצוב פנים. מאז עיצבה מסעדות, משרדים, בתים ודירות.

 

הדבר הראשון ששמים אליו לב בחללים שרינג מעצבת הוא השימוש יוצא הדופן בצבע: בניגוד למעצבים רבים (וללקוחות שדורשים זאת מהם) רינג לא מפחדת מצבעים, והחללים שבעיצובה לא נשארים סטריליים או מינימליסטיים מדי. על כן המקומות שעיצבה מתאפיינים בשילוב מפתיע של חומרים וטקסטורות עם אישיות מובחנת, ובשימוש מדויק באביזרים משלימים ובפריטי הריהוט. כל זה יוצר הרמוניה מנצחת בין טביעת האצבע של רינג לבין הטעם האישי של בעלי הבית.

 

שני רינג בדירה בעיצובה בתל אביב. שילוב מפתיע של חומרים וטקסטורות עם אישיות מובחנת שני רינג בדירה בעיצובה בתל אביב. שילוב מפתיע של חומרים וטקסטורות עם אישיות מובחנת צילום: תומי הרפז

 

אוהד בנית

 

בנית הוא המעצב שמאחורי "Mishmaacool", סטודיו שעוסק בקו התפר שבין האמנותי למעוצב ובין הפרקטי לקונספטואלי. בנית הוא בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי משלים במכללת הדסה בירושלים, שבכלל מכנה את עצמו "אל־מעצב" (Undesigner).

 

בשנים האחרונות הצליח בנית להתבלט בקולו הייחודי בשדה העיצוב המקומי בכל הנוגע לדרך שבה הקהל מבין את עבודת המעצב, וזאת באמצעות פריטים יוצאי דופן ואירועים כמו ״מעבדת הרגשות״ או "כמה שווה רעיון?". בנית מעצב ומייצר במהדורות מוגבלות גופי תאורה מיוחדים ופריטי ריהוט ואביזרים משלימים לבית, המאופיינים בקו מינימליסטי וקונספטואלי מדויק. לאחר מכן הוא מבקש מהקהל לקבוע את מחיר העבודה: הוא חושף לפניו את המחיר של חומרי הגלם, את זמן העבודה ואת שאר ההוצאות על כל פריט, ומבקש ממנו לקבוע את המחיר הסופי של הפריט. מה שמסקרן ביישום התפיסה העיצובית הזו כשניגשים לתכנון בית הוא שהיא מפרקת דפוסי חשיבה קונבנציונליים ומחייבת נקיטת עמדה אידיאולוגית, כך שהתוצאה תהיה עיצוב המשתנה מבית לבית.

 

אוהד בנית. פריטים עם קו מינימליסטי וקונספטואלי מדויק שהלקוחות קובעים את מחירם אוהד בנית. פריטים עם קו מינימליסטי וקונספטואלי מדויק שהלקוחות קובעים את מחירם צילום: תומי הרפז

 

סיגל ברנוביץ

 

במשך כעשור פעלה ברנוביץ יחד עם המעצבת גלי אמית (כחלק מצוות מעצבים גדול הכולל גם את פיצו קדם ואירנה גולדברג). השתיים התמחו בעיצוב ותכנון מסעדות, חנויות, אולמות תצוגה ומשרדים. לאחרונה הן פנו לדרכים נפרדות, וברנוביץ הקימה סטודיו עצמאי, שממשיך - בין השאר - את שיתוף הפעולה עם משרדו של המעצב פיצו קדם.

 

אולם התצוגה "הרברט" והמסעדות "טאיזו", "מיאזאקי" ו"בינדלה" בתל אביב, ו־"PIU" בשוויץ, הם רק כמה דוגמאות לפרויקטים המסחריים שבהם היתה שותפה ברנוביץ, ונמנתה עם צוות גדול יותר של מעצבים ואדריכלים. לאחרונה יצאה לדרך עצמאית ובה היא דבקה בעיצוב טוטאלי, שבו מתמזגים כל תחומי העיצוב כדי ליצור חלל שלם. ברנוביץ מאמינה בעיצוב שמתחיל בלי לתת לידוע, למוכר ולנוח להכתיב את הדרך ואת התוצאה הסופית. לפרויקטים שלה יש סיפור מסגרת וקונספט מהודק, והם בעלי היגיון פנימי ברור.

 

סיגל ברנוביץ ב"הרברט". לא נותנת לידוע, למוכר ולנוח להכתיב את התוצאה הסופית סיגל ברנוביץ ב"הרברט". לא נותנת לידוע, למוכר ולנוח להכתיב את התוצאה הסופית צילום: תומי הרפז

 

דן טרוים

 

טרוים למד אדריכלות בניו יורק, לאחר מכן עבד בסטודיו mu, וב־2004 פתח משרד עצמאי, שמתמחה בתכנון ופיתוח חללים מסחריים — חנויות, בתי קפה, מסעדות ובתי מלון. עם הפרויקטים הבולטים שלו בשנים האחרונות נמנים המסעדות "שולחן" ו"חדר האוכל", בר היין "ז׳אז׳ו", ומשרדי חברת המיתוג open (שעליהם זכה בשנה שעברה בתחרות העיצוב הבינלאומית WIN, בקטגוריית עיצוב חללי עבודה).

 

טרוים מאמין בעיצוב שמתבסס על תחושות. במחשב שלו יש תיקייה ששמה "ספריית התחושות", וכל פריט או טקסטורה שהוא מעצב מקוטלגים בה לפי הרגש שהם מעלים: אורבני, רומנטי, קלאסי וכו'. וכך, אנליטיות מתמזגת עם רומנטיות בשיא הטבעיות, והחללים המסחריים שהוא מעצב אנושיים, ומאפשרים להרגיש בהם נוח.

 

דן טרוים ב"תאילנדית בסמטת סיני" שעיצב. "ספריית התחושות" במשרדו מנחה אותו בתכנון חללים דן טרוים ב"תאילנדית בסמטת סיני" שעיצב. "ספריית התחושות" במשרדו מנחה אותו בתכנון חללים צילום: תומי הרפז

 

סטודיו רדיש

 

מאז הקימו ב־2002 את סטודיו רדיש (Reddish), הצליחו נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן (בני זוג גם בחיים) לתפוס מקום של כבוד בשדה העיצוב המקומי, כשהם מציגים בתערוכות וזוכים בפרסים בארץ ובעולם על עבודתם. השנה הרחיבו בני הזוג את מנעד הפעילות שלהם ואצרו את התערוכה "משכפלת, חפצים יוצרים חפצים" בבית בנימיני בתל אביב.

 

העיצובים של רדיש נעים על מנעד רחב של חומרים וסדרי גודל, והם מאירים את הפנים השונות של דיסציפלינת העיצוב. הפעילות היזומה של הסטודיו מתרכזת במוצרים לסביבת הבית - ריהוט, תאורה ואביזרים. בניגוד למעצבים רבים שהבינלאומיות היא נר לרגליהם, שטיינבוק ופרידמן שמים דגש על ההקשר התרבותי והמקומי של התוצר הסופי ושל תהליכי העבודה. כך, העיצוב שלהם - שנע על הציר שבין תעשייה לקראפט; ובין ייצור סדרתי לפריטים יחידניים - מאופיין בכנות, ישירות, חוש הומור וניקיון צורני.

 

וכשהוא מיושם בעיצוב כולל של בית, התוצאה היא עיצוב מקומי שלא הועתק מדף התוצאות הראשון של גוגל, אלא בעל דנ"א ייחודי למקום שבו הוא נוצר.

 

נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן בסטודיו רדיש. שמים דגש על ההקשר התרבותי והמקומי של התוצר הסופי ושל תהליכי העבודה נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן בסטודיו רדיש. שמים דגש על ההקשר התרבותי והמקומי של התוצר הסופי ושל תהליכי העבודה צילום: תומי הרפז

 

אתי מאירוביץ

 

כבר יותר מ־40 שנים שמאירוביץ מובילה את רשת הביטאט המקומית (יחד עם בעלה רמי), ונושאת את דגל העיצוב הבינלאומי המשובח. הרשת מייבאת מגוון מרשים של מותגים מהשורה הראשונה של עולם העיצוב כמו ויטרה וקרטל, ומציגה פריטים של מעצבים כמו צ׳רלס וריי איימס, פיליפ סטארק, האחים בורולק, אריק לוי, הלה יונגריוס ועוד.

 

מנורות של קרטל מנורות של קרטל צילום: kartell

 

אף על פי שבחיי היומיום אתי מאירוביץ היא הבעלים של רשת ריהוט, גופי תאורה ואביזרים משלימים לבית, צריך לראות בה קודם כל אוצרת בעלת טעם מובחן ומגובש, שהוא תוצאה של עשרות שנים של היכרות קרובה עם עולם העיצוב. הסגנון האישי המוקפד שלה, חוש ההומור המשובח וניסיונה רב השנים באים לידי ביטוי בסניפי הרשת, שחוויית הביקור בהם משלבת בין התבוננות בתערוכת עיצוב עכשווית מעוררת השראה לאירוח בבית חלומותינו - אילו ידנו היתה משגת לבנות אחד כזה.

אתי מאירוביץ בהביטאט בהרצליה. אוצרת עם סגנון אישי מוקפד ושנים רבות של ניסיון אתי מאירוביץ בהביטאט בהרצליה. אוצרת עם סגנון אישי מוקפד ושנים רבות של ניסיון צילום: צביקה טישלר

 

דן ריזינגר

 

ריזינגר, חתן פרס ישראל בתחום העיצוב לשנת 1998, הוא מעצב רב פעלים, שהטביע את חותמו על השפה החזותית המקומית במשך יותר מ־40 שנה. בגיל 16 התקבל לבצלאל, וב־1967 פתח סטודיו עצמאי בתל אביב. הוא עיצב מאות סמלים, בולים, מדליות ואותות של צה״ל, לוחות שנה, תבליטי קיר, כרזות לאירועים תרבותיים וכרזות מחאה, תערוכות, מיצבים בתלת־ממד ופרויקטים ארכיטקטוניים וסביבתיים למען חברות כמו אל על, ישקר, טבע, טמבור, מוזיאון תל אביב, תיאטרון הבימה, הביטוח הלאומי ועוד.

 

הצבע הוא נקודת מוצא ומילת מפתח בעבודותיו של ריזינגר, שהיה מראשוני המעצבים בישראל שדגלו בתדמית חזותית כוללת והקפידו עליה. כבר בימיו הראשונים הפנה עורף לטיפוגרפיה המסורתית ולדימויים ולסמלים ששלטו בעולם החזותי המקומי, ויצר עבודות המתאפיינות בצבעוניות עזה ובמינימליזם צורני מוקפד, אגב התעלמות מטרנדים ואופנות. ״אין צבע מיושן, יש חשיבה מיושנת״, הוא נוהג לומר. גם היום — עשרות שנים לאחר שנוצרו — רבות מעבודותיו נראות רעננות ועכשוויות יותר מתוצרים גרפיים רבים בני זמננו.

 

גם ביתו של ריזינגר נאמן לתפיסה העיצובית שלו: קו מודרניסטי במיטבו, שמשלב בין השאר בין כיסאות מתקופת הבאוהאוס לכרזות בעיצובו. מדובר בעיצוב על־זמני שמוכיח שאת מה שריזינגר הפנים מזמן, רבים מאיתנו כבר הספיקו לשכוח.

 

דן ריזינגר בביתו. צבעוניות עזה ומינימליזם צורני מוקפד דן ריזינגר בביתו. צבעוניות עזה ומינימליזם צורני מוקפד צילום: תומי הרפז

 

 

 

 

 

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x