• תפריט
באזז דצמבר 2016
באזז חורף דצמבר 2016 גג עמוד

להיות ורטהיימר זאת אמנות

בני המשפחה והצאצאים של סטף ואיתן ורטהיימר, שמכרו את חברת ישקר תמורת 6 מיליארד דולר, התרחקו מתעשייה ועסקים ופנו לאמנות. בראיון משותף, ראשון מסוגו, לכבוד תערוכת היחיד של אריאלה ורטהיימר, הם מדברים על הבחירה ביצירה, על הפרידה ממפעל החיים של סבא ועל היתרונות והקשיים שבלגדול בעושר מופלג. דיוקן משפחתי

בסטודיו אחד ברחוב קיבוץ גלויות בדרום תל אביב עומדים כמה מבוגרים ומעבירים מאחד לאחר תינוק קטן ששמו אלבי. זה הבן החדש של הזמרת סיוון טלמור, הנין של התעשיין סטף ורטהיימר והנכד של אריאלה ורטהיימר, שלכבודה התכנסנו. בחודש הבא תחגוג אריאלה יום הולדת 60, ולפני שבועות אחדים נפתחה תערוכת הציורים שלה "החופש להשתחרר — קופסאות אור", שמוצגת בגלריה פרקש (ביקור בתיאום מראש). היא מספרת שמאז היתה ילדה קטנה היא מציירת, אך רק בבגרותה פנתה ללמוד את התחום. "כשהתחתנתי עם איתן הוא שאל אותי 'מה החלום שלך?' אמרתי לו — לצייר, מאז ומתמיד. למדתי במכללת אורנים ציור ואמנות, ומשם התחלתי לצייר, בחוגים, ובפינה שלי בסטודיו. למעשה זו תערוכת היחיד הראשונה שלי".

 

ב"קופסאות אור" היא מציגה לוחות פרספקס שקופים שעליהם מצויר ברזל. "אני אוהבת את הקורוזיה על הברזל ואת מה שקורה לו. אלה ייצוגים של סיפורים ששמעתי או ראיתי — ואני מאירה אותם. הציורים מייצגים את הכלא הגדול או הקטן שיש בתוכנו. תאורת הלד שמאירה את הציורים היא ההעצמה שבלקיחת האחריות על הכלא הזה, ובבחירה מה לעשות איתו".

 

מימין: מאיה, גיא, סיוון, אריאלה  ודניאל ורטהיימר. כשמישהו מאפשר לך הכל זה מבלבל מימין: מאיה, גיא, סיוון, אריאלה ודניאל ורטהיימר. כשמישהו מאפשר לך הכל זה מבלבל צילום: יונתן בלום

 

אריאלה היא אשתו של איתן וכלתו של סטף, מייסד החברות ישקר ולהבים, שמתמחות בייצור כלי חיתוך ממתכת קשה לתעשיית העיבוד השבבי, ונמכרו לוורן באפט תמורת 6 מיליארד דולר (המגזין "פורבס" מעריך את ההון המשפחתי ב־18.5 מיליארד שקל. משפחת ורטהיימר היא אחת מחמש המשפחות העשירות בישראל).

לאריאלה יש חמישה ילדים, וארבעה מהם, הדודים האוהבים של אלבי שמרעיפים עליו עכשיו חיבוקים ונשיקות, התקבצו בסטודיו לשיחה משפחתית — הראשונה עד כה לעיתונות.

 

נעדר מהמפגש הבן הבכור, אסף טלמור (34). הוא היחיד שעוסק בהייטק, האחרים עוסקים באמנות: סיוון טלמור היא זמרת, שזכורה מהתוכנית "דה וויס", ולה אלבום חדש ששמו "פייר", ובקרוב היא תצא לסיבוב הופעות בגרמניה; מאיה (26) היא שחקנית, שתופיע בקרוב בסדרה "שבבניקים" ב-HOT (לאחרונה התארסה לאסף זמיר, סגן ראש עיריית תל אביב); דניאל (25) הוא מפיק, מלחין ונגן; וגיא (21) עדיין חייל, אבל כבר חולם על עיצוב (של נעליים "נכונות" ולבישות). כולם מודעים לברכה שבלהיות "מסודרים" כלכלית עד קץ הימים, אבל מתעקשים להציג גם את הצדדים הזוהרים פחות בלהיות בן למשפחת ורטהיימר, ומנסים להסביר את הבחירה המשפחתית באמנות.

איתן ואריאלה ורטהיימר נישאו בכפר ורדים, ושם נולדו שלושת ילדיהם — מאיה, דניאל וגיא — שגדלו עם אסף וסיוון, שני ילדיה של אריאלה מנישואים קודמים. משם עברה המשפחה להתגורר בקיסריה, "זה יישוב קהילתי וערכי בעיניי", אומרת אריאלה. "הילדים גדלו בבתי ספר אזוריים והתחנכו עם ילדי מושבים וקיבוצים". בשנתיים האחרונות הזוג מתגורר בתל אביב, וילדיהם פזורים סביבם (חוץ מסיוון, שגרה במושב חרוצים).

 

אמנות וחתרנות

איך צמחו מבית שנשם כל החיים כלכלה ועסקים ילדים שרוצים לעסוק באמנות?

מאיה: "היתה המון חשיפה לאמנות וליצירה מגיל צעיר. גדלנו בכפר ורדים, כל היום בחוץ, בטבע, וכשבאים הביתה אנשים מכובדים אתה צריך להעסיק את הידיים איכשהו, אז כדי שנשב, הביאו לנו חומרי יצירה כמו צבעים, פלסטלינה וחמר. וחוץ מזה, ההורים קצת לא שגרתיים. למשל, כשאבא הגיע לאסיפת הורים רציתי שיראה שאני מצטיינת, אבל הוא היה די אדיש לזה, ציונים לא הרשימו אותו. יותר חשוב לו איזה בני אדם אנחנו".

 

דניאל: "מכל מקום מוזר שאבא ביקר בו הוא היה מביא לי דיסק של מוזיקה מקומית. אני עד גיל 14 לא יכולתי ללמוד בבית ספר כמו שצריך — ענייני קשב וריכוז — עד שההורים אמרו לי ‘קח ספר איורים לכיתה’. התחלתי לשרבט בשיעורים ופתאום הציונים עלו".

 

אריאלה ורטהיימר על רקע העבודות שלה. “אני מאירה סיפורים ששמעתי או ראיתי" אריאלה ורטהיימר על רקע העבודות שלה. “אני מאירה סיפורים ששמעתי או ראיתי" צילום: אוראל כהן

 

גיא: "כולנו נפתחנו לאמנות — היה פיסול בבית, עבודות אמנות, אפילו האופנה: צבעים, אקססוריז, למצוא סדר ויופי, להבין אסתטיקה".

 

סיוון: "אף אחד מאיתנו, חוץ מאסף, לא הלך ללימודים גבוהים. לאף אחד מאיתנו אין תואר. אפשר להסתכל על זה כפריבילגיה אבל זה כאילו שאכזבנו את המערכת כשלא נכנסנו לעסק המשפחתי ולא למדנו מינהל עסקים. אז בהפוך על הפוך, אמנות זאת בחירה קצת חתרנית. ללכת למקצועות הרוח, לא לתעשייה, ניהול עסקים ובניית הארץ, אף על פי שבעיניי למקצועות האמנות יש חשיבות גדולה".

 

אמא שלהם חושבת שהנטייה לאמנות נולדה בעיקר מהאפשרות שניתנה להם "מגיל צעיר לעשות את הבחירות שלהם, לחלום, ליצור. זה לא כל כך פשוט כשמישהו מאפשר לך הכל — ופתאום יש לך המון אפשרויות, זה מבלבל".

 

ואיך זה מסתדר עם סבא תעשיין, שמעריך עשייה מסוג אחר?

אריאלה: "יש להם סבא שמדבר ציונות, כזה ששואל 'מה עשיתם בשביל המדינה?', ולהם יש השורשים הבריאים של ההבנה למה אנחנו בארץ הזאת ולמה צריך לשמור עליה. אבל עשייה לא יכולה להיעשות ללא רוח".

 

הקלישאה אומרת שיצירה באה מתוך כאב, ואתם באים ממקום נוח ושבע, אין לכם דאגות קיומיות.

מאיה: "נכון, אבל גם המקום השבע שלנו הוא קיצוני. אנחנו חיים בקיצון, אבל אחר: איפה תפגשי היום ילדים שנותנים להם את כל חופש המחשבה להסתכל על דברים בעיניים לא שיפוטיות, בלי מסגרת. וכן, אמנות ליוותה אותנו גם ממקומות כואבים".

 

סיוון טלמור. שישפטו אותי על פי הכישרון נטו סיוון טלמור. שישפטו אותי על פי הכישרון נטו צילום: פיטר ויט

 

דניאל: "כשקיבלנו את כל החופש, זה יצר לנו גם בעיות. היו פעמים שכעסתי שאבא לא נותן תשובות מוחלטות כשצריך לבחור. בהמשך, הייתי כל הזמן הילד המוזר בבית ספר, בצבא. ברור שגם החריגות המשפחתית עושה אותך מוזר לחברה, ואנשים יכולים להיות רעים באופן לא הגיוני בגלל קנאה. זה קללה וברכה. כי כשעצוב לך, אף אחד לא מודע לזה. אז נכון שיש לי כסף ללכת לשתות בבר עם חברים, אבל היתה תקופה שלא היו לי חברים לשתות איתם בבר".

 

איך זה יכול להיות?

מאיה: "בטח שזה יכול להיות. כל אחד מאיתנו עבר חרם. אני נהייתי בן אדם מצחיק רק בגלל שאף אחד לא היה מוכן לדבר איתי. ההומור הוא כלי הישרדותי. המון פעמים כשהגעתי לחטיבה ושמעו שוורטהיימר מגיעה — ישר אמרו 'סנובית'".

 

סיוון: "כל החיים יצאנו מתוך הנחה שלא תמיד אנשים כנים איתנו או שמנהלים איתנו יחסים ממקום נקי. בעיסוק באמנות יש משהו ששם אותך במקום שבו אתה חשוף להחלטת הציבור, ובסוף זה מסתכם באם אוהבים אותך או לא, ולא משנה כמה כסף תשקיע. אם אתה לא טוב — זה לא יעזור, וזה גורם לך לרצות להוכיח את עצמך כפליים. גם לבוא מבית קשה יום זה קושי כי אתה לא יכול לעשות אמנות כשצריך להביא כסף הביתה. אבל גם אנחנו לא חונכנו לשכב על זרי הדפנה ושינופפו לנו בכפות של דקלים".

 

דניאל ורטהיימר. יש רשת ביטחון כלכלית, אבל שם זה נגמר דניאל ורטהיימר. יש רשת ביטחון כלכלית, אבל שם זה נגמר

 

 

דניאל: "כשהלכתי ל’שירימון’, התחרות של בית ספר רימון, והייתי הבסיסט בלהקה, אחד הזמרים אמר לי: 'עזוב אותך, אל תצפה לכלום, הכל פה פרוטקציות לילדים של'. הוא אמר את זה בלי לדעת מי אני".

 

מאיה: "לי אמרה מישהי בבית הספר שהגעתי לתיאטרון צה"ל בפרוטקציות. קשה לשמוע דבר כזה. במבחנים שם הצגתי את עצמי כמאיה, בלי שם משפחה. זה יוצר בך דחף לראות בעצמך ולהראות לאחרים שזה לא קשור לשם המשפחה".

 

סיוון, שהשתתפה ב"דה וויס", מספרת כי תחילה "לא רציתי ללכת לריאליטי. אמרתי לעצמי: זה לא אני. ריאליטי זה לא הסטייל שלי. מה שגרם לי בסופו של דבר לבוא זה אופי התוכנית: יושבים אליך עם הגב. אם אתה טוב — יסתובבו ויילחמו עליך. בלי לדעת, זו הסמליות שחיפשתי: לא יודעים מי אני ושופטים את הכישרון שלי נטו".

 

לעשות אמנות שלא חייבת לפרנס זו פריבילגיה ענקית.

סיוון: "חונכנו על כך שאין דבר כזה שאנחנו לא מרוויחים כסף.

 

דניאל: "לא משנה מה אתה עושה — תהיה הכי טוב. נכון שיש רשת ביטחון כלכלית. אבל שם זה נגמר".

 

מאיה ורטהיימר: "כל אחד מאיתנו עבר חרם. אני נהייתי בן אדם מצחיק רק בגלל שאף אחד לא היה מוכן לדבר איתי. ההומור הוא כלי הישרדותי" מאיה ורטהיימר: "כל אחד מאיתנו עבר חרם. אני נהייתי בן אדם מצחיק רק בגלל שאף אחד לא היה מוכן לדבר איתי. ההומור הוא כלי הישרדותי" צילום: יוסי צבקר

 

סיוון: "יש רשת ביטחון, אבל אתה חייב ללמוד ללכת על החבל. ללכת עליו בידיעה שיש לך למטה רשת ביטחון — זו כבר נפילה כי אז לא תלמד ללכת. אף אחד מאיתנו לא היה במצב שאין לו עבודה והוא לא מרוויח כסף, גם אם מעט".

 

זאת תקופה קשה לאמנות ולאמנים בישראל, שמרגישים מאוימים. הימרתם על הסוס הלא נכון כשבחרתם לפנות לכיוון הזה?

סיוון: "אני רוצה להאמין שהכל מעגלי. אם יש שרת תרבות שפחות מפרגנת לחופש היצירה והדעה, אז זה יתקיים חמש שנים, עשר שנים, ואז אני מאמינה שיגיע גלגל חדש. אנחנו כן מדינה דמוקרטית, ויש פה חופש ביטוי. תחשבי על הצד הטוב: לפעמים צריך סערות ובלגן כדי שיקרו דברים. סערה מוציאה מהים את כל האוצרות וגם את כל הלכלוך, אז עכשיו על החוף יש מלא אצות ולכלוך וגם אוצרות, זה חלק מהעסקה. הכתבים של מחמוד דרוויש ודורית רביניאן זכו לפריחה בעקבות האיסור עליהם".

 

שלום למפעל

כזכור, חברת ישקר נמכרה, ומ־2014 היא מצויה בבעלות מלאה של וורן באפט. האם הנכדים מצטערים על כך שפספסו קריירה בעסק המשפחתי? דניאל אומר שהוא כן רצה "ברמה כזו או אחרת, להיות בעסק. רציתי שיהיה לי עיסוק מסודר, ושתהיה לי רשת הביטחון הזאת, שארגיש שהחיים מסודרים. בעסק שבו גם אם אתה מפשל, אז 'לא נורא, תבוא מחר'. בשנתיים האחרונות נכנסתי להרבה פרויקטים, חלק מהם כשלו ואחרים הצליחו. אי־הוודאות הזאת לא תמיד פשוטה".

 

ההיפרדות מישקר יצרה משבר זהות משפחתי?

אריאלה: "צורת החינוך אצלנו היתה שכל אחד עושה את מה שהוא רוצה ולא מחויב לדברים שההורים שלו עושים. אם הילדים רוצים לעשות תעשייה — שיעשו, שיתחילו מאפס. עבורי ישקר ולהבים באמת היו חלק מהמשפחה, ועם כל זאת, כשזה נגמר — זה היה בסדר. נשארנו בקשר עם אנשים שיקרים לנו משם, ואם יש קושי, הוא קשור לאנשים".

 

גיא: "מבחינתי זה היה לסגור את מקום העבודה של אבא. זיכרונות טובים, אבל נקסט".

 

מאיה: "זה מקום מדהים שאהבנו, חלק מנוף הילדות שלנו, אבל לא חלק מאיתנו".

 

לא כואב על תעשייה ישראלית שעוברת לידיים זרות?

אריאלה: “חלק מההסכם היה שהמפעלים נשארים פה כדי לתת עבודה לאנשים שנמצאים פה. גם המנהלים כאן, והעסק אפילו גדל".

 

סיוון: "להפך, זה פתח צוהר לעולם, שם אותנו על המפה, מראה שאפשר לעשות בישראל עסקים, שלא חייבים לגור בחוץ לארץ כדי להצליח".

 

"הנישואים עם איתן הם סיפור מהאגדות"

 

אריאלה ורטהיימר גדלה בנהריה להורים שעלו מארגנטינה. "את איתן הכרתי לראשונה בגיל עשר, כשהלכתי לצופים יחד עם אחותו הקטנה. כשהייתי בת 17 נהפכנו חברים 'און אנד אוף', ובגיל 21 הוא הציע לי נישואים — ואני אמרתי לו לא. חשבתי אז שהוא גאון משוגע ושלא אוכל להכיל אותו". אריאלה נישאה לבן נהריה אחר, הטייס מיכאל טלמור, אבי שני ילדיה הבוגרים אסף וסיוון. כעבור עשר שנים התגרשו.

 

איתן ורטהיימר עם בתו מאיה ואשתו אריאלה. “הוא הקסים אותי ונתתי לזה צ’אנס” איתן ורטהיימר עם בתו מאיה ואשתו אריאלה. “הוא הקסים אותי ונתתי לזה צ’אנס” צילום: אוראל כהן

 

המפגש המחודש עם איתן ורטהיימר התרחש בשבעה על אמו. "הגעתי לשבעה, ומאז איתן חיזר אחריי שוב, כמו סיפור מהאגדות. במשך השנים איתן לא נישא, וכך כשפגשתי אותו מחדש קיבלתי בחור רווק. אני מודה שחששתי להתחתן שוב אחרי הגירושים, אבל הוא הקסים אותי — ונתתי לזה צ'אנס. זה אחד מהמקומות האלה שאני אומרת עליהם בתערוכה, 'צריך לדעת לצאת מהכלא, ולהיפתח'".

 

אריאלה, ששירתה עד אז בקבע, עזבה את הצבא, ילדה את מאיה, דניאל וגיא, ועסקה בעיקר בגידול הילדים. במקביל החלה לעסוק גם בפילנתרופיה.

 

יום הולדת 60 שיחק תפקיד בהחלטה להציג תערוכה משלך?

"אולי את מראיינת אותי כי אני אשה עשירה, ואני לא מזלזלת במקום החומרי שאני נמצאת בו, אכן זכיתי — בעלי עבד קשה ואני גידלתי חמישה ילדים — אבל אני יודעת שאני מעבירה מסר לנשים בגיל 60: לא כל החיים זה ילדים, עבודה, בעל ונכדים. יש לנו הגשמה. גיל 60 גם יכול להיות גיל של התחלות. המסר של העבודות שלי הוא 'תאמצו את הקשיים ותהפכו אותם לאתגר'. כשהתחלנו לעמד את התערוכה הזאת הרגשתי שבעבודות האלה אני יכולה להעביר לאנשים משהו. ההכנסות מהמכירה ייתרמו למחלקה של אונקולוגיית ילדים באחד מבתי החולים בארץ, אז בכלל זה ווין־ווין".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x