• תפריט
אמנות ועיצוב

האמן ניר הוד: "אני חייל של אלוהים"

ניר כבר לא מצייר את עצמו מחופש לחיילות צה"ל. הוא מעדיף בשנים האחרונות את ניו יורק וציורים מופשטים ששואבים השראה מתאי הגזים. על ישראל הוא מביט מרחוק: "אין פה מי שיגן על האמן והמנטליות הישראלית בעייתית מבחינה אתית"

רעות ברנע 08:3318.10.16

"מאז ומעולם עניין אותי השילוב בין יופי ועצב, או יופי והרס" אומר האמן ניר הוד בריאיון ל"כלכליסט", "זה גם נושא חם מאד בעולם האמנות בשנים האחרונות".

 

הוד (46) הוא אחד האמנים הישראליים הבולטים בעולם. הוא חי בניו יורק כבר 17 שנה ומציג שם ובעולם, מיוצג על ידי גלריה מקומית נחשבת (פול קסמין), מציג בירידים החשובים בעולם ומוכר עבודות בעשרות ומאות אלפי דולרים. מעבר לזה הוא גם נשוי לאישה הולנדית ואב לשון, בן שנתיים וחודשיים. בשלוש השנים האחרונות הוא מקדיש את עצמו ואת עבודתו לטכניקה חדשה שפיתח: ציורי שמן על בד המכוסים בשכבת כרום, אותה הוא 'מגרד' באמצעות רובה אוויר מיוחד כך שנחשפת היצירה שמתחת לאותה השכבה. "יש בזה מוטיב של 'אקשן פיינטינג' ( ציור פעולה, טכניקה שאפיינה אמנים אמריקאיים גדולים במהלך המאה העשרים ובראשם ג'קסון פולוק. ר"ב). אין לך שליטה על מה שנשאר על הבד, בדומה למה שלכלוך עושה לקיר בתל אביב או לבניינים עתיקים באירופה. אף אחד לא יכול לייצר את האפקט הזה – רק הזמן".

 

ניר הוד ב"חיילות" (1994) וציור מהסדרה החדשה. "שש שנים עשיתי עבודות לא טובות. אני גאה להודות בזה" ניר הוד ב"חיילות" (1994) וציור מהסדרה החדשה. "שש שנים עשיתי עבודות לא טובות. אני גאה להודות בזה"

 

אבל הזמן הוא לא מקור ההשראה היחיד של הוד. "בעשר השנים האחרונות, אין שבוע בו אני לא עובר ברשת על דימויים של שואה", הוא מספר במהלך ביקורו בארץ בשבוע שעבר. למרות שקשה לראות זאת, השואה נמצאת גם בסדרת ציורי הכרום החדש, הנקראת "Nothing is more narcotic than the past": "השריטות שנוצרות על הבד מזכירות לאנשים עיצובים של אלכסנדר מקווין, את מועדון הפאנק המיתולוגי CBGB במנהטן ואפילו את הפינגווין התל אביבי. הן נורא רוקנ'רול. אבל הן גם השריטות מתאי הגזים באושוויץ – מהם שאבתי את הדימוי המקורי". גם הביקור הנוכחי שלו קשור לעבודות האלה.

 

הוא הוזמן על ידי מרכז טל לרפואה אונקולוגית אינטגרטיבית להשקת הפרויקט "חלאסרטן" - מרחב דיגיטלי לחולי סרטן צעירים. לרגל האירוע הציב הוד על בבניין מאייר בשדרות רוטשילד בתל אביב עבודה בגודל 8 על 11 מטר, שכוסתה בחומר אפור דמוי כרטיסי גירוד . הקהל הוזמן לגרד את החומר ולחשוף את היצירה תחתיה – בדומה לדרך בה הוד חושף את היצירה בציורי הכרום. העבודה הורדה ונחתכה לחלקים שיימכרו במכירה פומבית, וכל ההכנסות ייתרמו למרכז. "היה לי מדהים להכיר את המרכז שעושה עבודה יפה למען בני נוער חולים" אומר הוד. "קיבלתי פרופורציה על החיים – וזה גם כל כך חשוב לתת. נתינה זו עוצמה".

 

מפתיע לשמוע הצהרה כזו מפי הוד, הזכור בישראל בעיקר בזכות דיוקנאות עצמיים קיטשיים מלאים באהבה וחשיבות עצמית: "אני בשלב בו אני מבין את החיים מעוד מקום, מעוד תחנות", הוא מסביר, "אולי בגלל הילד, אולי בגלל הגיל. נורא חשוב לי לעשות כלפי החברה והאמנות שלי תמיד היתה קשורה לאנשים. זה משהו שיש לו ערך אמנותי בנוסף לערך החברתי".

 

 

"היה מעניין לראות איך זה מתהווה על ידי אנשים שונים. ", מספר הוד על הציור, " ישראל היא מקום מדהים ליצור ממנו. יש פה אנרגיה מדהימה אבל היא לא תמיד מכוונת למקומות הנכונים וזה מאכזב. אמנים הם סוג של חיילים של אלוהים והם צריכים לחיות ולהתבגר בכבוד".

 

זו הסיבה שלא הצגת פה כבר עשור?

"לא הצגתי בארץ כי התרכזתי בלעבוד בניו יורק. לקח לי שלוש לשנים לפתח את הטכניקה של ציורי הכרום, וזה אחרי שש שנים בהן עשיתי עבודות לא טובות. זה משהו שאני גאה להודות בו. בארבע השנים האחרונות היו לי שלוש תערוכות יחיד שזה המון . כך שלא היה הרבה זמן. במקביל, התחילו להיות בארץ הרבה דברים שהפחידו אותי מבחינת שוק ומבחינת התנהלות. כשאתה לא פה אתה מתנקה מהרבה בולשיט, וקשה לחזור. אבל כן, אני מאד רוצה להציג פה".

 

הוד על רקע הקיר שצייר כתרומה לפרוייקט "חלאסרטן". "קיבלתי פרופורציות על החיים. חשוב לי לתת" הוד על רקע הקיר שצייר כתרומה לפרוייקט "חלאסרטן". "קיבלתי פרופורציות על החיים. חשוב לי לתת"

 

לאהוב מתוך אינסטינקט

 

אולי בגלל שהוד לא הציג בישראל לאחרונה, בתודעה הציבורית הוא עוד חקוק בעיקר בזכות ציורי הקיטש, הדיוקנאות העצמיים, בניהם ציור "החיילות" מ־1993 שנמכר ב־48 אלף דולר. "זה מטריף אותי". הוא אומר. "לא ציירתי את עצמי 16 שנה. בחו"ל למשל בכלל לא יודעים מה עשיתי פה. זה גם לא קיים באתר שלי".

 

אחד הדברים שכן מעסיקים אותו בשנים האחרונות, כאמור, הם דימויים הקשורים בשואה, כמו אלו שעמדו במרכז אחת התערוכות האחרונות והיותר מדוברות שלו, "Mother" שהוצגה בניו יורק ב־2012. בתערוכה הציג הוד יצירות שהתבססו על התצלום האיקוני של הילד מגטו וורשה — אך הצופים בה לא היו מודעים לכך עד שהגיעו אל סופה. "פתאום, כשאנשים הבינו מה המקור, הם הרגישו רגשות אשם. אמרו לעצמם 'אסור לי לאהוב את זה'. מה שמעניין אותי הוא אותו הרגע חסר הקונטקסט, לפני
שמבינים מהו המקור, כשאתה אוהב משהו מתוך אינסטינקט".

 

הציור שבכל זאת נמכר

 

ובחזרה לישראל. כשהוד מדבר על דברים שמפחידים אותו בישראל "מבחינת שוק והתנהלות" הוא מדבר בין השאר על מקרה שארע ביוני האחרון, כשהיצירה שלו, "קין והבל", דיוקן עצמי מלפני עשור, הועמד למכירה פומבית. הוד הוא פנה לבית המכירות תירוש באמצעות עורכי דין בבקשה להסירה מהמכירה: "זו עבודה שהיתה אמורה להיות מושמדת", הוא מסביר, "היו לי את כל ההוכחות שהיא לא שייכת לאף אחד. זו אחת הבעיות פה — אין פה מי שמגן על האמן. הכל נורא פרוץ והמנטליות הישראלית היא בעייתית מבחינה אתית". בית המכירות לא הסכים עם טענותיו של הוד והעבודה נמכרה תמורת 7.5 אלף דולר.

 

אתה עוקב אחרי מה שקורה פה מבחינה תרבותית?

"אין לי מקום להכיל את זה. אני נכנס ל-ynet לראות שהכל בסדר, אבל זה רק על פני השטח. כל מה שקורה פה עם צנזורה ומזרחיות וסלברטיז מצחיק אותי עד גבול מסוים, אני לא מרשה לעצמי להכנס לדברים לעומק כי אני רוצה להיות בפוקוס. זה בערך כמו שלבן שלי אני מרשה עד 10 דקות אייפד ביום. הלב שלי והנשמה שלי הם פה, אבל אני לא רוצה שזה ייכנס למערכת האמנותית. אחד הגלריסטים הניו יורקים אמר לי לפני כמה שנים 'אתה מישראל, למה שלא תעשה חיילים?' אני לא רוצה לשמוע דברים כאלה יותר".

 

קבלו ניוזלטר יומי המסכם את חדשות היום ישירות למייל שלכם. לחצו להרשמה

בטל שלח
    לכל התגובות
    x