• תפריט
אמנות ועיצוב

עיר בלי קונספציה

גלריה ג'ולי מ. בתל אביב, שמאז 1975 הובילה את סצנת האמנות הקונספטואלית בארץ, נסגרת

ענת ברזילי 08:3205.09.16

כשג'ולי ממון (80) פתחה את הגלריה ברחוב גליקסון 7, בפברואר 1975, היא רצתה להכיר לקהל הישראלי את האמנות הקונספטואלית. עד אז האמנות שבלטה בארץ היתה הציור המופשט. ג'ולי מ, כך קראו עם הזמן לגלריה, היתה בין הראשונות בארץ שהציגה אמנות שמחוברת למה שנעשה באותה עת בעולם. אך כעת, 41 שנה אחרי, הגלריה סוגרת את שעריה וכל עבודות האמנים נשלחו בחזרה מהמחסן לבתיהם. "כגלריסטית היא נגעה בעצב הישראלי־תרבותי־אמנותי שלא היה מישהו אחר שייגע בו", אומר יהודה פורבוכראי, צייר שהיה אמן הגלריה במשך 20 שנה. "כל אמן שהציג בג'ולי מ. עשה קריירה. היא אבן יסוד באמנות הישראלית".

 

חופש אמנותי

 

סגירת הגלריה קרתה בהדרגה כשלפני שנה עזבה את משכנה ברחוב בצלאל יפה בתל אביב. מאז חיפשו מנהליה משכן חדש, ללא הצלחה. בשנה האחרונה הגלריה כמעט ולא היתה פעילה, למעט תערוכת פופ־אפ קבוצתית אחת שהוצגה ביולי. לאחרונה שלחה מנהלת הגלריה, בתה של ממון עדי קבילי, מכתב לאמנים ובו בישרה כי הגלריה תיסגר ושיחררה אותם ממחויבות.

 

פנאי מימין "מי ציוני ומי לא של משה גרשוני" ו"העיגול ליד וירג'יניה" של דגנית ברסט על קירות הגלריה פנאי מימין "מי ציוני ומי לא של משה גרשוני" ו"העיגול ליד וירג'יניה" של דגנית ברסט על קירות הגלריה

 

ממון למדה ציור בבית הספר לאמנות קלישר אצל אריה מרגושילסקי, אך פרשה מהלימודים וייסדה גלריה. ממון הקדישה את כל חייה לעבודה הגלריסטית. לראשונה בארץ הוצגו עבודות וידיאו ופרפורמנס כשאלה כלל לא נתפסו כסוגות אמנותיות. היא לא היססה להציג גם עבודות שנויות במחלוקת. אחת מהעבודות הבלתי נשכחות שהוצגו בה היא של משה גרשוני "מי ציוני ומי לא" — כתובת קיר אדומה וגדולה שהותאמה לחלל הגלריה.

 

על ההרפתקנות והנועזות של הגלריה מעידה דגנית ברסט, אמנית הגלריה מיום היווסדה: "כל דבר שהאמנים רצו לעשות בגלריה, הם יכלו. לא היו גבולות. הדלת היתה פתוחה לעשות את הדברים הכי מוזרים וקיצוניים שרצית. ב־76' הצגתי את העבודה 'העיגול ליד וירג'יניה', שהפוטנציאל המסחרי שלה היה אפסי. ג'ולי קיבלה אותה בזרועות פתוחות. מבחינתה האמנים והחופש האמנותי היו הדברים הכי חשובים". לגבי הפן המסחרי מספרת ברסט: "אם לא נמכרו עבודות, ג'ולי אף פעם לא נתנה לנו תחושה לא טובה".

 

לצד אמנים מבוססים כמו מנשה קדישמן, בוקי שוורץ וציונה שמשי, משה גרשוני, ג'ולי מ. נתנה במה לאמנים ותיקים לצד צעירים שרק יצאו מבתי ספר לאמנות, כמו מיכל נאמן, דגנית ברסט, עדינה בר און, ציבי גבע, ענת בצר, מרים כבסה, יאיר ברק ומרב סודאי.

 

ציבי גבע, שייצג את ישראל בביאנאלה בוונציה ב־2014, מספר כי ממון היתה עבור האמנים הרבה יותר ממנהלת גלריה. "היה משהו אמהי באישיותה שחורג מההתנהלות העסקית", אומר גבע, "הגלריה התעצבה על ידה והיתה שיקוף של אישיותה. גודל הקנבס שציירתי בו אז מוכתב עד היום מגודל הדלת של הגלריה בגליקסון. 1.78 קנבס גדול בגובה דמות אדם. היא היתה הרבה מעבר לגלריה מקצועית. בשביל האמנים היה זה בית".

 

 

עודד שתיל. לא רצינו להתפשר על איכות עודד שתיל. לא רצינו להתפשר על איכות

 

סימן רע לבאות

 

במהלך השנים העבירה ממון את ניהול הגלריה לידי בתה, שעבדה בצמוד אליה בחלל בגליקסון וקיבלה את המושכות עם המעבר לפני 10 שנים, לחלל ברחוב בצלאל יפה. לאחר מכן עודד שתיל הצטרף כמנהל הגלריה והרוח החופשית והמפרגנת נמשכה.

 

"יכול להיות שמבחינת הגלריה זה היה בעוכריה", מספר שתיל. "אבל לא רצינו להתפשר על האיכות האמנותית. הצלחנו להביא את האמנים למוזיאונים, פחות הצלחנו במכירות אבל זו לא הסיבה לסגירה. אין מי שייקח את המושכות של הגלריה אחרי עדי, כך שמבחינת חזון לעתיד — אין לה המשך".

 

"ייתכן שזו סנונית ראשונה מבין גלריות רבות שיסגרו מחוסר עניין לציבור", מוסיף שתיל, "מצב הגלריות היום בעייתי מאוד. אין מספיק אספנים של אמנות, והקונים רוצים אותה בעיקר כדקורציה לבית. אין להם הבנה או עניין אמיתי באמנות".

 

קבלו ניוזלטר יומי המסכם את חדשות היום ישירות למייל שלכם. לחצו להרשמה

בטל שלח
    לכל התגובות
    x