• תפריט
קולנוע וטלוויזיה

"אנשים שדומים לי"

מהלידה בבקתה באתיופיה דרך ההתאהבות בנער ממגמת קולנוע, ועד סרטה הקצר שהמם את הצופים בפסטיבל ירושלים האחרון. ראיון ראשון ומלא תשוקה עם הבמאית אלמורק דוידיאן, ההבטחה הגדולה של הקולנוע הישראלי

אור סיגולי 08:1709.08.16

הסיפור של אלמורק דוידיאן מתחיל בכפר אוושה, חצי שעה נסיעה מאדיס אבבה. כמו רבים מהתינוקות באתיופיה, אלמורק נולדה בבקתה, ומכיוון שאין רישום מסודר, לא לגמרי בטוח אם נולדה ב־1979 או שנה לאחר מכן.

 

התפנית הראשונה הגיעה בתחילת שנות התשעים, כשעלתה עם משפחתה לישראל והתמקמו בצפת. עם זאת, מה שחשוב באמת קרה כשהיתה בתיכון: “למדתי ביולוגיה”, היא מספרת על השתלשלות העניינים, “אבל התאהבתי בבחור ממגמת קולנוע, ועברתי לכיתה שלו בשביל להתחיל איתו”. כך, לגמרי במקרה, נחשפה לראשונה לאמנות השביעית, ורק אחרי השירות הצבאי הבינה שמדובר בייעוד שלה. “הבמאית עדה אושפיז לקחה אותי לעזור לה ואז התאהבתי בקולנוע. ראיתי איך היא שואלת שאלות פילוסופיות דרך המבע הקולנועי, איך היא מבטאת את עצמה דרך אחרים”.

 

 

הכרזות של "מעברים" ו"עם הפנים לקיר" הכרזות של "מעברים" ו"עם הפנים לקיר" צילום: ורד אדיר

עוד בלימודיה במכללת תל־חי סומנה כהבטחה. משם עברה לסם־שפיגל, בו יצרה את “קורקי”, שהוקרן בפסטיבלי ירושלים ומונטריאול ו”אצלנו” שהוקרן בפסטיבל חיפה. סרטה האחרון, “עם הפנים לקיר”, זכה לאחרונה בפרס הסרט הקצר בפסטיבל ירושלים, במקום הראשון בתחרות העצמאית של פסטיבל סרטי הסטודנטים, והפך לאחד הההימורים הבולטים לזכייה באופיר 'שרשימת המועמדים אליו תוכרז השבוע.

 

במקביל ל”עם הפנים לקיר”, אלמורק הספיקה להשלים סרט קצר נוסף, “מעברים”, ולפתח תסריט לסרט באורך מלא, “עץ תאנה”, שכבר נמצא בשלבי הפקה עם “בלאק שיפ הפקות” (החברה שהפיקה גם את "שבוע ויום", שזכה גם הוא בפסטיבל ירושלים האחרון) ומתועד להצטלם כולו באתיופיה.“זה סיפור על נערה בימים לפני שהיא עולה לישראל מאתיופיה. הוא מתרכז בשתי משפחות, יהודית ונוצרית, בסוף מלחמת האזרחים שם.” היא מתארת את סרטה הבא, “זו נקודה נורא מעניינת בהיסטוריה של אתיופיה ושל הקהילה היהודית שם".

מתוך סרטה של אלמורק "עם הפנים לקיר" מתוך סרטה של אלמורק "עם הפנים לקיר"

 

 

סרטייך עוסקים בעיקר ביחסים בין דוריים. בהתחשב ביחס אל הקהילה האתיופית בישראל, את לא מעוניינת לדבר גם חברתית או פוליטית?

“אני רוצה לדבר על זה, אבל דרך עדשת היחסים האישיים. אני לא יודעת לדבר אג’נדות. למרות שאני יוצאת להפגנות, בגיל צעיר הבנתי שהפסקתי להיות אלמורק, והפכתי להיות 'אתיופית'. זה מטען כבד. אנחנו מוצגים כלפי חוץ כמין חבילה ענקית, אבל בשביל ליצר דיאלוג חייבים לפרק את זה. כשהתחלתי להיחשף לסרטים, לא הבנתי למה אני לא רואה על המסך אנשים שדומים לי. זה מה שמניע אותי, אני רוצה לדבר על בני אדם, על התרבות שמקיפה אותי, כי כרגע אנחנו איזושהי כותרת, וצריך שיראו מה עומד מאחוריה”.

 

זה לא רק הקול האתיופי שהופך את אלמורק לאחת היוצרות המבטיחות והמקוריות שפועלות כיום, אלא הדרך בה היא חוקרת את כלי הביטוי שעומדים לרשותה. השפה הקולנועית שלה אוספת מחדש פרטים יומיומיים, ומעניקה להם משמעויות אחרות. היא בונה עולם שונה מזה המוכר, אפילו אם הסיפור עצמו ריאליסטי לחלוטין. ב"עם הפנים לקיר", למשל, סדין מיטה הופך להיות החוצץ בין הגיבורה ובין העולם, כמו תכריכים שבהם היא הולכת לאיבוד. בלון כתום מרגיש על המסך כניסיונה של הגיבורה להשתחרר מהמקום אליו נקלעה, תזוזה יחידה בחלל קפוא. בסרטה "מעברים" הופכת גיגית כחולה לבריכה שמאיימת להטביע, מילולית, בזיכרונות עבר.

 

מתוך "מעברים" מתוך "מעברים"

 

מדבר או טיח מתפורר

 

“בהקרנה בירושלים של 'עם הפנים לקיר' קרה משהו מדהים.” היא נזכרת, “הסרט נפתח בתנועה על קיר טיח מתפורר בחדר מגורים, אבל אחת הצופות הייתה בטוחה שמדובר בצילום של המדבר הסודני. זה מה שמעניין אותי, הדבר הנוסף הזה שיכול לקרות בקולנוע, הדימויים שאתה יוצר. לכולם יש סיפור, השאלה מה עושים אתו. איך מחברים יחד עולם, דימויים, משפטים, תפיסות”, היא מתארת את תהליך היצירה שלה. “אני עוד בתהליך חיפוש. לחקור את המדיום ואיך הוא קשור אלי ולתרבות שלי. קולנוע זו שפה מערבית, ואני רוצה לבדוק האם יכולה לקחת אותה ולחבר אותה לזו האתיופית. לצורה השונה שבה האנשים מהקהילה שלי חושבים ומדברים".

 

מה הצורה בה אתיופים מדברים?

“בשיח האתיופי לא אומרים דברים במפורש. זה הכל דרך משל, דרך פתגמים, אף פעם לא מבטאים את הסאבטקסט. מצד אחד זה מסבך הכל, אבל זה גם פותח שיח אחר. המחשבה מתרחבת”.

מתוך "מעברים" מתוך "מעברים"

 

כדי להתפרנס, אלמורק, ובעלה הדוקומנטריסט קובי דוידיאן, עובדים על מאגר מאות עדויות של יוצאי אתיופיה במימון פרטי לטובת הספריה הלאומית, שיתעד וינציח את הנראטיב האתיופי שמעט מאוד מהישראלים מכירים.

 

“הסיפור של יהודי אתיופיה הוא טרגדיה, כמו כל העליות. במולדתם לא היו להם זכויות", הוא אומרת. "הם לא יכלו להחזיק אדמות, נרדפו בכפרים ובמחוזות, ונאלצו להסתיר את היהדות שלהם בערים. כשהם הגיעו לארץ האמונה שלהם עמדה למבחן, והם פתאום הבינו שהם לא שייכים לשום מקום.” בנוסף לזה, השניים עובדים מזה שנתיים על סרט תיעודי בשם “מלכודת דבש” (במימון ערוץ 8), על תהליך הפינוי־בינוי בקריית משה.

 

קשה להיות יוצר

 

אך על אף החיבוק מהפסטיבלים, הכישרון המוכח והתארים הרבים שהספיקה לצבור, העתיד רחוק מלהיות ברור. “אני ממש לא מצליחה להבין איך אפשר להתקיים מקולנוע בארץ,” אומרת אלמורק - שהיא גם אמא לבן שנה וחצי, “אני עובדת עכשיו על סרט, אבל בעצם לא יודעת מה יקרה כשזה יסתיים. אין בארץ שום בטחונות ביצירה.”

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x