• תפריט
פנאי

"יכולתי רק לצייר"

פרופ' מנחם רון וכסלר היה בן 10 כשהתבשר שכל משפחתו נספתה בשואה. עכשיו, אחרי שפרש מעבודתו כמנתח, הוא מציג לראשונה את ציוריו מהטראומה

אלעד בילו 08:4705.05.16

"אני זוכר את היום שבאו לאבא שלי וסיפרו לו שמכל המשפחה לא נשאר אף אחד", מספר ל"כלכליסט" האמן פרופ' מנחם רון וכסלר, לשעבר מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית ואסתטית בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. וכסלר היה אז בן 10. מאותו היום הפך לאספן של צילומים וחומר כתוב על השואה. הוא קרא, גזר ושמר כל מה שמצא בעיתונים ובכלל.

 

 ציור: מנחם רון וכסלר
הוא אמנם נולד בפרנקפורט בזמן שגרמניה היתה תחת שלטון היטלר ("יש לי שישה צלבי קרס על תעודת הלידה"), אך כבר בגיל תשעה חודשים עלו איתו הוריו לארץ אחרי שאביו ראה איך הרביצו ליהודים, זרקו אותם ברחוב והתנכלו לבתי העסק שלהם. לא רק משפחת אביו נספתה בשואה, אלא גם משפחת אמו. "גדלתי בבית שלא ידענו מה זה סבא, לא היה דבר כזה, היו לנו בסך הכל שני דודים וזהו. משפחות נגדעו, וכנראה זה חלחל ולא הפסיק עד היום".

 

השראה בעין הוד

 

לימים וכסלר, כיום בן 82, הפך לאחד המנתחים הפלסטיים החשובים בארץ ואף ייסד את בנק העור בישראל. עוד לפני שלמד רפואה הוא למד גרפיקה וציור בבצלאל, ובמשך כל חייו יצר. לפני שבועיים נפתחה במתחם תיאטרון ירושלים תערוכה גדולה מיצירתו (תינעל ב־14 במאי), רטרוספקטיבה שבה כמעט 200 עבודות שיצר לאורך השנים (מ־1956 ועד היום), ובה מוצגת לראשונה סדרת ציורי השואה שלו.

 

"את ציורי השואה ציירתי לפני 53 שנה", הוא מספר, "כשסיימתי את בית הספר לרפואה החלטתי להקדיש זמן לציורים על השואה. היה לי חבר שאביו נתן לי את ביתו בעין הוד, ישבתי שם קרוב לחמישה חודשים ורק ציירתי. הייתי אז בן 29 והרגשתי צורך וחוב נפשי שלי לצייר את הנושא הזה. כשסיימתי את כל הסריה והרגשתי שמיציתי את עצמי בעניין הזה, הלכתי להיות רופא".

 

פרופ' מנחם רון וכסלר. "היה לי חוב נפשי" פרופ' מנחם רון וכסלר. "היה לי חוב נפשי" צילום: עמית שאבי

 

את העבודות לקח איתו לדירה שקיבל כמתמחה בבית החולים רמב"ם, משם הן המשיכו לביתו בירושלים, שם חיכו עד היום. הציורים מהסדרה גדולים, מטר על 70 ס"מ, כולם בצבעי שמן. מצוירים בהם דמויות נאצים ויהודים, ובולטת ביותר אווירת האימה. הצבעים הדומיננטיים וכמעט היחידים הם אדום עז וגוני שחור ואפור.

 

בין ציוריו עבודה ובה ציור נשים יהודיות שעל החזה שלהן קעקוע שעשו הנאצים, FH, כלומר זונת שדה. "מדובר בילדות יהודיות נחמדות מהתיכון שהיו מעבירים על כל אחת מהן מחלקה ביום, ואחרי 21 יום לוקחים אותן לנהר. הן כבר חשבו שהן משתחררות, אך ירו בהן", הוא סיפר. "הם לקחו את כל בנות הדודה שלי, היפות, החכמות והמוכשרות, לאותם בתי זונות ואחר כך הרגו אותן. אני לא עברתי על זה בשתיקה, לא יכולתי לעשות הרבה. לצייר זה מה שיכולתי לעשות".

 

סירוב מוזיאוני השואה

 

ציורי השואה של וכסלר הם רק פן אחד מהתערוכה שלו הכוללת מגוון נושאים כציורי ירושלים, ציורי ים, פורטרטים ואוטופורטרטים. גם הפורמטים רבים: נוסף על ציורי שמן ואקריליק ישנם רישומים, הדפסים, פסלים, תחריטים ואפילו צבעי פנדה. "אני לא בן אדם שהולך כל היום ובוכה. להפך, אני עם הרבה שמחת חיים", הוא מעיד על עצמו.

 

וכסלר אמנם יצא לפנסיה ב־2002, אבל המשיך לנתח עד 2013. במהלך השנים הציע את עבודותיו לכמה מוזיאונים העוסקים בשואה, אך כולם דחו אותו מכיוון שלא חווה את השואה על בשרו. “לא היית שם”, אמרו לו. "עניתי להם שהעדות הכי טובה שיש על נפוליאון, הספר 'מלחמה ושלום', נכתבה כמעט מאה שנה אחרי המתואר בו", הוא מספר. "אתה לא יכול להקטין את החשיבות של דברים שעושים אחר כך".

 

מגיל צעיר וכסלר גם כותב שירים, שאותם הוציא לאור בספרו "ערפל" (2013, הוצאת ש. זק, ירושלים) ובו גם רישומים והדפסים שלו. על קירות התערוכה הנוכחית, בין הציורים, דבוקים מיטב שיריו.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x