• תפריט
פנאי

ההייפ שלא אכזב

"האיש שנולד מחדש" מצליח לעמוד בציפיות הענק שהוצבו לו ומספק חוויה קולנועית מרהיבה ועמוקה. לא מופרך להגדיר אותו כבר עתה כאחד הסרטים הטובים של השנה

אור סיגולי 08:3721.01.16

סרטו החדש של אלחנדרו גונזלס איניאריטו, "האיש שנולד מחדש", מגיע אלינו נישא על גבי רוח וצלצולים. עוד לפני שראינו ולו פריים אחד מהסרט, כבר דווח לנו שהפקתו היתה חוויה קשה מנשוא, שאפילו השחקן הראשי לאונרדו דיקפריו נשבע שהצילומים היו המתישים ביותר הזכורים לו (והבחור היה על הטיטניק, כן?).

 

לאחרונה גם נודע שהסרט סחף את מצביעי האוסקר, והם העניקו לו תריסר מועמדויות, יותר מכל סרט אחר השנה, ואם זה לא מספיק, איניאריטו עצמו סיים את טקס האוסקר הקודם ובידו שלושה פסלונים — על הכתיבה, על הבימוי ועל ההפקה של "בירדמן". במילים אחרות, לא מוגזם להגיד שאת הסרט הזה מלוות ציפיות רבות.

 

אבל אחרי כל הדברים הללו, בסופו של דבר הסרט צריך לעמוד בזכות עצמו. החדשות הטובות הן שהוא מצליח. לפחות מבחינת הצופים, כל התלאות והקשיים שעמדו בדרכי צוות ההפקה של "האיש שנולד מחדש" היו שווים את זה — התוצאה היא אחד מסרטי הקולנוע המרהיבים והמרשימים בשנים האחרונות.

 

שעת קסם מרהיבה

 

עלילת הסרט מבוססת באופן חופשי על מקרה אמיתי, שכבר עובד לקולנוע בעבר. במאה ה־18 ננטש סוחר פרוות בשם יו גלאס לחסדי הטבע על ידי אנשי המשלחת שלו, לאחר שהותקף על ידי דוב ונאלץ למצוא את הכוחות לשרוד ולנקום באלה שהשאירו אותו מאחור.

 

לכאורה הנרטיב הזה נראה די בסיסי, שלא לומר דל. לדמות הראשית יש בעצם מטרה אחת — להגיע מנקודה א' לנקודה ב'. כמו "כוח משיכה" או "שטח פראי" לפניו, גם ב"איש שנולד מחדש" אנחנו עוקבים אחר אדם שחווה אובדן וצריך למצוא בעצמו את הדרך לגאולה ואת הרצון לחיות. אך אף שהעלילה אינה רצופה הפתעות, במבט מעמיק יותר אפשר לגלות מוטיבים רבים, חלקם אפילו מרגשים, שנשזרו לתוך התסריט, בעיקר בנושאי הורות, זרות, אמונה והחיה שבאדם. מספיק לראות את התהליך הפיזי והנפשי שעובר גלאס, אשר הופך בהדרגה לחלק מהטבע הפראי וחסר הרחמים שהעניק לו את ההזדמנות השנייה לחיות, כדי להבין מה הסרט מנסה לומר לנו.

 

דיקפריו בסרט "האיש שנולד מחדש". אם יזכה באוסקר זה יהיה על תקן של מפעל חיים דיקפריו בסרט "האיש שנולד מחדש". אם יזכה באוסקר זה יהיה על תקן של מפעל חיים

 

הסרט צולם בקנדה, בארה"ב ובארגנטינה, באור טבעי ללא עזרת פנסים, בעיקר באותו שלב של היום המוכר כ"שעת הקסם". אלו הדקות האחרונות שבהן השמש נמצאת בקו האופק וצובעת את הכל בצבעים חזקים וסוריאליסטיים. על המצלמה היה אחראי הצלם עמנואל לובצקי, שלא מן הנמנע שהשנה ישבור שיא ויהיה לצלם הראשון שזוכה באוסקר שלישי ברציפות.

 

חוץ מהתנאים הקשים והניצול המרבי של הלוקיישנים והאור החמקמק, עבודתו של לובצקי פשוט שומטת את הלסת. אין ולו מאית שנייה בסרט שאינה מרהיבה, עם כמה סצנות שקשה להבין איך צילמו אותן (זה זמן טוב לתת קרדיט גם למחלקת האפקטים של הסרט). השילוב שקיים בטבע בין אלימות איומה ויופי עוצר נשימה מקבל חיים משל עצמו דרך המצלמה של לובצקי, מצלק את הנפש ופותח את הלב, לעתים ממש באותה סצנה.

 

השבחים לטום הארדי

 

עיקר השיח סביב הסרט מתרכז בלאונרדו דיקפריו ובתצוגת היכולת שלו. אך באופן מעט שונה מבדרך כלל, הוא דווקא אחת הנקודות החלשות בסרט. יכול להיות שאלו מגבלות התסריט שמנעו ממנו ליצור דמות ייחודית שבאמת אפשר להרגיש ולהזדהות עמה, אבל האוסקר שסביר להניח שיזכה בו בסוף פברואר יהיה יותר על תקן פרס מפעל חיים, לאחר שכבר הפסיד חמישה אוסקרים.

 

השחקן טום הארדי, לעומתו, אשר מגלם את פיצג'רלד שבמהרה מתגלה כאנטגוניסט של הסיפור, יוצא מהסרט וידו על העליונה. הארדי, שחוגג השנה ניצחון כפול עם הופעתו ב"מקס הזועם: כביש הזעם" הנפלא, הוא מסוג השחקנים ששולטים בכל סצנה שהם נמצאים בה. בסרט הזה הוא מתעלה על עצמו ומייצר דמות שקשה להסיר ממנה את העיניים.

"האיש שנולד מחדש" הוא חוויה עוצרת נשימה, לא פשוטה לצפייה, אבל כזו שלא מרפה גם שעות ארוכות לאחר שהסתיימה. מכיוון שהוא מגיע אלינו ממש בתחילת השנה, עדיין קשה לתת לו תארים מוחלטים, אבל זו לא תהיה הפתעה גדולה אם כאשר תסתיים שנת 2016 הוא ייזכר כאחד הסרטים הטובים ביותר שלה.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x