• תפריט
פנאי

עידן פוסט־רבין

איך נראית ישראל 20 שנה אחרי הרצח, על השבטים והשסעים שבה? ספר חדש בעריכת פרופ' אניטה שפירא משרטט תמונה מורכבת שמאיימת אפילו על האופטימיות של שפירא עצמה

מאיה נחום שחל 09:0604.11.15

"חלפו 20 שנה, ורק עכשיו רצח רבין מתחיל להיות היסטוריה", אומרת ההיסטוריונית פרופ' אניטה שפירא. "התקצרו הזמנים, והיום 20 שנה זה דור. אני מניחה שזה הדור שהיה בשבת האחרונה בעצרת לזכר רבין. דווקא הוא מתייחס לנושא ביותר פתיחות מאשר הדור הקודם, שרצח רבין עבורו הוא הלם גדול ופצע שלא נרפא".

 

בפצע הזה, בהלם, וגם בשינויי הדורות שפירא מנסה לחטט באמצעות "שלוש יריות ועשרים שנה — הרהורים על הפסיפס הישראלי", אסופת מאמרים שערכה עם נורית כהן־לוינובסקי ממרכז רבין ורואה כעת אור בהוצאת עם עובד ומרכז רבין. הפסיפס הזה מורכב מנקודות מבטם של 20 כותבים מכל הקשת הפוליטית, חילונים ודתיים, ערבים ויהודים, ובהם הנשיא ראובן ריבלין, אמונה אלון, ד"ר מיכה גודמן, דורית רביניאן, פרופ' אבי בן בסט ואחרים. בין המאמרים משובצות עבודות אמנות שעוסקות ברצח שאצרה כרמלה רובין.

 

"האסופה הזאת נועדה לתת קול לזרמים הגועשים בתוכנו, לאמונות המתנגשות, כדי שנחזור ונאשש את העיקרון הבסיסי של חברה דמוקרטית — שהכרעות מתקבלות בהצבעה, בכנסת, ולא ביריות אקדח", כותבת שפירא בהקדמה לספר ומוסיפה בעל פה: "יש שם דברים שגם אני יכולתי לכתוב וכאלה שלא הייתי מסוגלת, דברים נפלאים לצד אלה שפחות אהבתי, אבל לא נעשתה כלל צנזורה. הכל נכנס כפי שהוא, לא שינינו מילה".

 

פרופ' שפירא. "היו ימים גדולים, ופספסנו אותם" פרופ' שפירא. "היו ימים גדולים, ופספסנו אותם" צילום: עמית שעל

 

בניסיון לשרטט תמונת מצב עדכנית של מדינת ישראל באמצעות קולות מגוונים, "שלוש יריות ועשרים שנה" מזכיר במשהו את ספרו המיתולוגי של עמוס עוז "פה ושם בארץ ישראל" מ־1982. הוא בוחן את החברה הישראלית לא רק מנקודות מבט שונות, אלא גם מתוך דיון בשאלות שונות: מה היה קורה אילו לא נרצח רבין? מה השתנה בישראל? והאם הרצח היה אירוע חריג ששינה את פני החברה, או עוד אירוע בסדרת רעידות האדמה שמטלטלות אותנו פה תדירות, כאלה שכבר נהפכו לחלק מסדר היום?

 

איך השתנינו ב־20 השנה האלה?

"אני חושבת שהציבור הישראלי זז ימינה, אבל זה היה פחות בעקבות הרצח ויותר בעקבות האינתיפאדה השנייה, שהרסה את השמאל. ההליכה לאלימות במקום המשך המשא ומתן ערערה את הביטחון באפשרות הסבירה להגיע לשלום".

 

בדיעבד את חושבת שעברנו על רצח רבין לסדר היום?

"כן. לא הפנמנו את הסכנה האמיתית לדמוקרטיה, ואנחנו לא מבינים שבזה שאנחנו לא מתעמקים בסוגיות הסובלנות וקבלת האחר אנחנו קורעים את המרקם של החברה הישראלית. זה כל הזמן קורה לנגד עינינו, ויש פה מנהיגות שלא מחבקת אלא מפוררת".

 

"ריבלין הוא היחיד שעומד היום על משמר החברה הישראלית. יש לו הבנה עמוקה שזה הדבר הכי קריטי".

 

עטיפת הספר. מציג 20 קולות מגוונים עטיפת הספר. מציג 20 קולות מגוונים

 

משבר המנהיגות

 

שפירא (75), כלת פרס ישראל לחקר ההיסטוריה של עם ישראל, התמחתה בין השאר בחקר מנהיגים ומנהיגות וכתבה את הביוגרפיות של דוד בן־גוריון, יגאל אלון, ברל כצנלסון ויוסף חיים ברנר. היא גם היתה ממקימי מרכז רבין, לאחר שפנתה אליה אלמנתו לאה כבר בתום השבעה וביקשה ממנה שתסייע בארגון החומרים שהשאיר אחריו לארכיון מסודר.

 

"הרעיון הראשוני היה להקים מכון מחקר שיעסוק בבעיות הכואבות של החברה הישראלית", משחזרת שפירא, שעמדה בראש המרכז עד 2000. "כשהתחלנו לעבוד היה ברור שלמכון שמסתגר במגדל השן אין השפעה ציבורית, ושהדבר הנכון הוא להקים מקום שיהיה נגיש לציבור ויספר סיפור. במוזיאון שבמרכז השתדלנו כמה שאפשר להימנע מפולחן אישיות ולספר את הסיפור הישראלי, כשברקע שלו נמצא הסיפור של הצבר הזה שקוראים לו רבין".

 

על רבין כמנהיג היא אומרת: "חשבתי שבנסיבות ההן הוא היה האיש שהיה יכול לעשות את השינוי הגדול. היתה התלהבות גדולה ותחושה היסטורית נפלאה, קרו דברים שלא חלמנו שיקרו בימי חיינו, אלה היו ימים גדולים, ופספסנו אותם. היתה הזדמנות, נפתח צוהר, המלחמה הקרה נפסקה, ומעצמות גדולות לא היו מעורבות בסכסוך. יכול להיות שיגאל עמיר הצליח לבזבז לנו את רגע החסד הזה. המומנטום שיצר רבין, עם האמון שהיה לעם בו — אמון שנבע מזה שהוא היה מר ביטחון ומהאישיות שלו, הישירה — כל זה נבלם. קשה מאוד לחדש מומנטום שכבר איננו".

 

העצרת לזכר רבין במוצאי השבת שעברה. "הדור הקודם עדיין בהלם" העצרת לזכר רבין במוצאי השבת שעברה. "הדור הקודם עדיין בהלם" צילום: אביגיל עוזי

 

יש לדעתך יורש פוטנציאלי לרבין?

"סליחה, יש לנו בכלל קאדרים למנהיגות? זו בעיה קשה. אני לא רואה מועמדים מדהימים, אבל אולי הם ישנם ורק צריך לתת להם הזדמנות".

 

לנתניהו יש תכונות של מנהיג?

"הוא מנהיג, אין מה להגיד, אבל לא כל מנהיג הוא מנהיג טוב. אצל כל מנהיג פוליטי השרידות היא חלק מהעניין, אבל אצל ביבי השרידות נהפכה לעיקר, לא התוכן. בן־גוריון היה אומר: 'אני לא עושה מה שהעם רוצה, אלא מה שאני חושב שהעם צריך'. יש שיגידו שזה פטרנליזם, אבל זו מנהיגות — אתה מוכן להיות לא פופולרי, אבל לעשות את הדברים שאתה מאמין בהם. אני לא רואה במה ביבי מאמין, וזאת בעיה".

 

לא מה שחשבנו

 

הדברים אינם נאמרים בקלות ראש. היא מודה שקשה לה. "אני מטבעי אדם אופטימי תמיד, אבל לאחרונה האופטימיות שלי נסדקת. אני לא רוצה לוותר עליה, כי היא מאפשרת לחיות. אני מרגישה שבזמן האחרון קשה לי לשמור עליה, וזה לא רק עצוב לי אלא גם קצת מפחיד אותי. כי אם אני מרגישה כך, מה יגידו כל אלה שאין להם גישה אופטימית בסיסית?

 

"מפחיד אותי איזו מדינה אני משאירה לילדיי ונכדיי. זו הארץ שלנו, ואני שמחה מאוד שכולם גרים כאן, אבל להגיד שאני משאירה להם מורשת של מדינה כפי שחשבתי שתהיה? לא. אלה לא הסכנות מבחוץ שמפחידות אותי, אלא מה שקורה בתוך החברה הישראלית, תהליכים של התבהמות. זה עצוב לי מאוד".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x