• תפריט
מוסף באזז ספטמבר 2015

"כשאתה מניח יסודות לעתיד, אתה חייב להיות אופטימי"

גם בפרויקטים נוצצים וגם במוזיאונים שעוסקים במלחמות ובזיכרון, לאדריכל־העל דניאל ליבסקינד יש חותם קבוע שמזהה אותו: אדריכלות מלאת תקווה. עכשיו הוא לוקח את האופטימיות הזו לסין. ראיון נדיר

מאי 2015 // מילאנו, איטליה

לבנות דווקא מתוך הבור

באתר האינטרנט שלו, סטודיו ליבֶּסקינד בראשות הסטאר־כיטקט דניאל ליבסקינד מתאר את עצמו במשפט שאינו מניח לי: "הסטודיו שלנו הוא שיתוף פעולה של אדריכלים ומעצבים, שמאמינים שאדריכלות היא פעולה של אופטימיות". ככל שמעמיקים להכיר את ליבסקינד מבינים שהתובנה הזו ניכרת בקורות חייו ובפרויקטים שלו: הוא מרבה לתכנן מוזיאונים למלחמות ואסונות, אבל גם חתום על מגדלי מגורים פורצי דרך ומרכז קניות מצליח בלאס וגאס. הוא בן לניצולי שואה שמתפלש בחומרים טראגיים, אבל יוצר מהם חוויות אסתטיות ומלאות תקווה.

 

מוזיאון ההיסטוריה הצבאית בדרזדן. ליבסקינד הלביש על המבנה ההיסטורי אגף חדש שנראה כראש חץ ענק מזכוכית ומתכת, ומצביע אל האזור בעיר שהוחרב בהפצצות בעלות הברית מוזיאון ההיסטוריה הצבאית בדרזדן. ליבסקינד הלביש על המבנה ההיסטורי אגף חדש שנראה כראש חץ ענק מזכוכית ומתכת, ומצביע אל האזור בעיר שהוחרב בהפצצות בעלות הברית צילום: אימג'בנק, Gettyimages

 

עבור ליבסקינד, בניית בניין חדש מתוך בור שנכרה באדמה, התוויית תוכנית שתנביט שכונה תוססת, הקמת אתר זיכרון שיציע גאולה לשורדים — כל הפעולות האדריכליות האלה הן מחוות אופטימיות. אדריכלות יוצרת משהו חדש, וליבסקינד מאמין שעל החדש הזה להציע תקווה. "כשאתה מניח יסודות לעתיד עליך להיות אופטימי לגביו", הוא אומר בראיון ל"כלכליסט". "במובן הזה, האדריכלות שונה משאר האמנויות, שאינן חופרות יסודות. התפיסה הזו אינה מעצבת את עבודתי: היא עבודתי".

 

הביתן שליבסקינד עיצב בשביל חברת הבנייה הסינית Vanke לתערוכת אקספו מילאנו. שיתוף הפעולה הורחב לבניית דיור עירוני זול ובר קיימא הביתן שליבסקינד עיצב בשביל חברת הבנייה הסינית Vanke לתערוכת אקספו מילאנו. שיתוף הפעולה הורחב לבניית דיור עירוני זול ובר קיימא צילום: hufton crow

 

העבודה האחרונה שמשקפת את העשייה האופטימית הזו מוצגת כעת באקספו במילאנו, מהתערוכות הגדולות בעולם. ליבסקינד תכנן את הביתן של Vanke, יזמית הבנייה למגורים הגדולה בסין, שעמה החל לשתף פעולה בשנים האחרונות. נושא האקספו, בתרגום חופשי, הוא "מאכילים את העולם, אנרגיה לחיים". ליבסקינד עיצב ביתן בצורת דרקון, שבהיסטוריה הסינית קשור לחקלאות ומזון, מחופה 4,000 אריחי קרמיקה בצבע אדום־מטאלי, בעלי תכונות של ניקיון עצמי וטיהור אוויר. אחד המפלסים הוא מין יער במבוק שבו "פורחים" 200 מסכים, כחלק ממיצג שנועד לעורר במבקרים תחושה של עושר שמורכב מרסיסים רבים. זוהי אנלוגיה דינמית למרקם החיים העירוני המשתנה בסין, ש־Vanke שואפת ליצוק בו סביבה חדשנית, תוססת ובריאה. זהו מסר אופטימי על המדינה המאוכלסת, ונראה שגם המזהמת ביותר בעולם, שצומחת במהירות ובכל זאת המסורת שלה שואפת להתחשב בסביבה.

 

דניאל ליבסקינד דניאל ליבסקינד צילום: אי פי איי

 

סוף 2015 // ווחאן, סין

מעונות עובדים, הגרסה הסינית

ההחלטה של ליבסקינד לעבוד עם חברה סינית גם היא אקט של אופטימיות. ליבסקינד ידוע כאדריכל שעובד על פי צו מצפונו, וב־2008 הצהיר שלדעתו אדריכלים צריכים לחשוב לעומק לפני שהם עובדים בסין. "לא אעבוד עם משטרים טוטליטריים", הכריז, ועורר סערה בחוגי האדריכלות.

 

"בכל פרויקט יש ממד פוליטי, ועליך לבחור באיזה פרויקט תרצה להיות מעורב", הוא אומר כעת. "אני לוקח רק פרויקטים שאני מאמין שיש להם גם בסיס אדריכלי וגם בסיס תרבותי. לאורך השנים התבקשתי לעשות כמה פרויקטים בסין, רבים מהם היו מעניינים, אבל לא הרגשתי בנוח עם המוטיבציות שמאחוריהם. רק אחרי שחיברו אותי ל־Vanke הסכמתי לעבוד שם, כי הערכים שלהם הולמים את אופי העבודה בסטודיו שלי ואת החזון שלנו לגבי תכנון עירוני".

 

המוזיאון היהודי בברלין. חללי בטון אפלים וריקים שממחישים את השיתוק והאפסיות במחנות ההשמדה, ובראשם חרך אלכסוני שמחדיר אור ותקווה המוזיאון היהודי בברלין. חללי בטון אפלים וריקים שממחישים את השיתוק והאפסיות במחנות ההשמדה, ובראשם חרך אלכסוני שמחדיר אור ותקווה צילום: איי אף פי

 

בסוף השנה ליבסקינד ו־Vanke יפתחו את מוזיאון ז'אנג ז'ידונג והתעשייה המודרנית בעיר ווחאן במרכז סין — המוזיאון הפרטי הראשון בסין, שעלותו מוערכת ב־24 מיליון דולר ושיוקדש למהפכת התיעוש של המדינה. למוזיאון צורה שמזכירה את תיבת נוח, והמבקרים בו יחושו שהם נבלעים במבנה, כמו שיונה הרגיש בבטנו של הלווייתן. משם התפתח שיתוף הפעולה לביתן במילאנו, וכעת הצדדים מתכננים יחד פרויקט מגורים לעובדים עניים בעיר החדשה ליאנגז'ו, שמוקמת סמוך לשנחאי. "אנחנו עובדים על עיצוב דיור זול בלב העיר, בבתים בני קיימא ובסביבה מלאת צמחייה". גם מקום קטן וצנוע, הוא מאמין, יכול להיות יפה, מכובד וירוק.

 

מאי 1946 // לודז', פולין

אקורדיון ועט שרטטים

ליבסקינד הוא דור שני קלאסי לניצולי שואה. אביו נתפס על ידי הצבא האדום והוצעד למחנה בוולגה; אמו נשלחה לסיביר. כשהמלחמה הסתיימה הם שוחררו ונסעו מזרחה, לקהילת יהודי פולין שהתיישבה על גבול טיבט, שם הכירו ונישאו. ב־1945, כשאמו נשאה אותו ברחמה, הם יצאו לדרכם חזרה לפולין. בתום המסע, שנמשך תשעה חודשים, הגיעו ללודז', שם נולד דניאל. מעטים נותרו משתי המשפחות, וליבסקינד הבן והאב נהגו להסתובב ליד בית הקברות היהודי ולשאול זרים, כמו בקוד, "האם אתה מהאנשים?", ולדובב אותם ביידיש.

 

ליבסקינד הצעיר רצה לנגן בפסנתר, אבל הוריו קנו לו אקורדיון. הוא התגלה כווירטואוז ואף זכה במלגה יוקרתית; אחד השופטים שבחרו בו היה הכנר אייזיק שטרן. אבל אחרי שהמשפחה עקרה לניו יורק ב־1960, הוא החליף את הנגינה בתשוקה לאדריכלות, עד שב־1970 השלים תואר בקופר יוניון. את אשתו, נינה, הכיר ארבע שנים קודם במחנה הקיץ שהבונד ארגן לילדי ניצולי שואה. נינה הקימה עמו את הסטודיו, והיא משמשת בו כמנהלת תפעול ראשית.

 

מרכז הסחר העולמי מרכז הסחר העולמי הדמייה: dbox

 

עם קורות החיים האלה, לא מפתיע שהפרויקט האדריכלי הראשון של ליבסקינד היה המוזיאון היהודי בברלין (ופרט טריוויה מעניין: ליבסקינד הגיע לפרויקט הזה רק בגיל 42; עד אז היה מרצה לאדריכלות ולתיאוריה אדריכלית). מאז הוא בנה עוד 13 מוזיאונים שעוסקים ביהדות, שואה, זיכרון של מתים ומלחמות.

 

"עבדתי ואני ממשיך לעבוד על פרויקטים רבים שעוסקים בזיכרון, אלימות וההשפעה שלהם על העתיד", הוא מסכים, "בין אם זה המוזיאון היהודי בברלין, גראונד זירו בניו יורק או המוזיאון להיסטוריית הצבא בדרזדן. לפרויקטים האלה יש אחריות לתקשר את הדחיפות של התכנים שבהם הם עוסקים. אני לא מאמין שהיסטוריה היא רק 'אגדה שסיפר אידיוט, מלאה שאון וזעם, ושאינה מסמלת דבר'", הוא מצטט ממקבת'. "להיסטוריה יש קשר להתנסויות אינדיבידואליות, ולכן לחברה בכללותה".

 

נובמבר 1988 // ברלין, גרמניה

לשמוע את הקולות השקטים של האתר

ההיסטוריה האישית של ליבסקינד הכינה אותו לפרויקטים המורכבים הללו, ולאופטימיות שהוא זורע בהם. משפחת ליבסקינד התגוררה במילאנו כאשר התקבל המכתב שהזמין אותו, לצד 160 אדריכלים אחרים, להתמודד על תכנון המוזיאון היהודי בברלין. בניגוד לאחרים, הוא לא היה צריך לשבת בספרייה ולחקור את הסיפור. הוא ידע מהו.

 

הסקיצות של ליבסקינד. "עכשיו יש שם שכונה תוססת שצומחת, ותוכנית האב היא חלק גדול מזה" הסקיצות של ליבסקינד. "עכשיו יש שם שכונה תוססת שצומחת, ותוכנית האב היא חלק גדול מזה"

 

ליבסקינד ניגש לפרויקט הזה כמו לכל פרויקט: הוא מקשיב לאדמה, לציפורים, לשמים, לאנשים, לרחובות, לשמות, לצללים, ללבו. שם את עצמו במקומם. עובר כמעט מסע רוחני ואז מעביר את תחושותיו לנייר. "לכל פרויקט יש היסטוריה, שום פרויקט אינו 'טאבולה ראסה'. אפילו בית פרטי או פרויקט מסחרי צריכים לתקשר עם המקום שבו הם נמצאים ולחשוף משהו לגבי מה שהיה שם קודם. עליך לשמוע את הקולות השקטים של אתר כדי לתת לו חיים".

 

כל מתמודד התבקש להגיש את התוכנית שלו עם מספר. ליבסקינד הצמיד לתוכנית שלו את המספר 6,000,001 וזכה. ב־1989 הוא עבר עם משפחתו לברלין. 12 שנים נמשכה הקמת המוזיאון עד פתיחתו בספטמבר 2001, בדיוק ביום של אסון התאומים; כיום הוא נחשב לאחד מאתרי החובה בעיר. הוא מעורר במבקר בלבול וחוסר אוריינטציה: החללים עצומים, מחופי קירות בטון, אפלים וריקים, ממחישים את הבידוד, השיתוק והאפסיות במחנות ההשמדה. למעלה, בקצה המרוחק שלהם, חרך אלכסוני מאפשר לאור להציץ. אי אפשר לראות את האור ומקורו, רק את השתקפותו. זו התקווה שליבסקינד הוסיף למוזיאון.

 

"האתר של המוזיאון נמצא בלב העיר העתיקה. הרגשתי שטביעות הרגל הפיזיות של ההיסטוריה של ברלין משמעותיות כאן, וגם המטריקס של היחסים בין יהודים וגרמנים — קשרים בין מוזיקה, אמנות, שירה ותרבות", הוא מסביר כיצד הקשיב לקולות השקטים של האתר. "אז תכננתי מטריקס לא רציונלי, בצורה של מערכת משולשים שיהיו אזכור למגן דוד מעוות. מצאתי כתובות של גרמנים ויהודים מפורסמים ושתלתי אותם על המפה, והתוצאה היא מערך כוכבים עירוני ותרבותי שמתקשר לאתר".

 

2003 // ניו יורק, ארה"ב

מתחת ליסודות העיר

ב־2003 עברה משפחת ליבסקינד לניו יורק לאחר שהסטודיו זכה במכרז לעיצוב תוכנית האב למרכז הסחר העולמי, שבו ישבו בעבר מגדלי התאומים. זהו מתחם עצום (65 דונם) שאמור לשמש כהנצחה אך גם לרפא את לבה הכלכלי של העיר. בסיור שנעשה לאדריכלים באתר, לפני הזכייה, ליבסקינד היה היחיד שביקש לרדת 23 מטר לעומק האדמה, שם נתקל בקיר בטון עתיק בגובה 90 ס"מ ששימש כמין סכר ואיכשהו שרד. הוא הזכיר לליבסקינד את תפקידו ההיסטורי של הקצה הדרומי של מנהטן בחייהם של מהגרים ועבור העיר, והעניק לו השראה.

 

ליבסקינד ליד בניין חנות הכלבו ברונינגר בדיסלדורף, שאותו תכנן. "האדריכלות שונה משאר האמנויות, כי היא חופרת יסודות" ליבסקינד ליד בניין חנות הכלבו ברונינגר בדיסלדורף, שאותו תכנן. "האדריכלות שונה משאר האמנויות, כי היא חופרת יסודות" צילום: איי אף פי

 

ליבסקינד תכנן במתחם חמישה מגדלים, ובראשם מגדל החירות שמתנשא לגובה 1,776 רגל (540 מטר), אזכור לשנה שבה נחתמה הכרזת העצמאות האמריקאית. בנוסף תוכנן אתר זיכרון ובו שתי בריכות עצומות שעליהן חרוטים שמות הנספים, ומוזיאון לתיעוד אירועי ה־11 בספטמבר. הרבה פוליטיקה משכה בחוטים, ואת מגדל החירות של ליבסקינד החליף המגדל שנחנך לאחרונה, WTC1, שעיצובו שונה אך גובהו הסימבולי נותר. בסופו של דבר, ליבסקינד מתגאה בכך שהתוצאה הסופית קרובה מאוד לתוכנית האב שלו. "האתר היה צריך לכלול לא רק את החזון של המפתחים לבנות מחדש את חלל המשרדים, אלא גם את הקולות של המשפחות, הפוליטיקאים, הניו־יורקרים וכל האמריקאים", הוא מתאר את המורכבות. "הפרויקט היה צריך לעבור הרבה תהפוכות, אבל החזון של תוכנית האב נותר נאמן לכוונותיי והכיל את האינטרסים של הרבים. זו אדריכלות פלורליסטית שממנפת את החירות האזרחית והאמנותית ופותחת נתיבים חדשים לעתיד. בסופו של דבר יש לנו שכונה תוססת שצומחת, ותוכנית האב היא חלק גדול מזה".

 

גאוותו הגדולה היא על כך שחלק ניכר מהשטח, כ־32 דונם, ציבורי ופתוח לכולם. הוא האמין שתפקידו ליצור חלל גם לאנשים, לא רק לתאגידים. אביו, שעבד כדפס באזור הפיננסי, עבר יום יום ליד הבניינים הגבוהים במתחם אך מעולם לא נכנס לתוכם. לבנו היה חשוב שגם האנשים שממהרים ברחובות המתחם ייהנו ממנו. "ב־2001, כשהגעתי לכאן לראשונה, זו הייתה עיר רפאים", כתב ליבסקינד לאחרונה ל־CNN. "מאז ראיתי את האתר משתנה אבל עם זיכרון, לא על ידי החבאת מה שקרה. עבורי ההוכחה להצלחה היא 100 אלף האנשים שעברו לאזור מאז שהתחלתי לעבוד כאן. זו לידה מחדש של אזור שהיה מאוד פונקציונלי, והפך למקום של יצירתיות".

 

לספור אורז עם מרינה אברמוביץ'

סטודיו ליבסקינד שוכן במנהטן, ממש מול מרכז הסחר העולמי. יש לו גם סניף קטן בציריך וסניף גדול במילאנו, שבראשו עומד בנו של ליבסקינד, לב. הפעילות במילאנו כוללת גם מחלקה לייצור רהיטים וחפצי עיצוב (שמשווקים בארץ בטולמנס), דבר שליבסקינד חוטא בו לעתים להנאתו. בנוסף הזדמן לו לעצב תפאורות ותלבושות לאופרות והצגות. אשתקד הוא שיתף פעולה עם אמנית המיצג מרינה אברמוביץ' ועיצב עבורה את השולחן למיצג Counting the Rice. זהו דרגש עץ שמחובר לשולחן מוגבה מולו, שניהם סגפניים ובעלי קווים אלכסוניים שמאפיינים את עבודתו של ליבסקינד. אברמוביץ' הציבה על השולחנות ערימות של אורז ועדשים, ולידם בלוק כתיבה ועיפרון. המבקרים הונחו לשבת ליד השולחן במשך שש שעות לפחות, בזמן שהם בוררים את העדשים ועורכים רישום מדויק של ספירת האורז. הם השתעממו, כעסו ולבסוף איבדו את תחושת הזמן וחוו תהליך מדיטטיבי, שאותו רצתה אברמוביץ' להשיג. "זה היה שיתוף פעולה נהדר, התנסות ששנינו נהנינו ממנה", מספר ליבסקינד.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x