• תפריט
פנאי

"זה סיפור על ילד עני שרצה להיות מלך"

דורון ג'רסי מפרק את דמותו של המחזאי המיתולוגי ניסים אלוני בסרטו "היה היה מלך", שיוקרן היום על קיר תיאטרון הבימה במלאות 89 שנה להולדתו

איתי לב 08:2224.08.15

כשאנחנו נפגשים דורון ג'רסי במצב רוח מרומם. לא רק כי אתמול חזר מטיול בהודו, אלא גם כי בתום שלוש וחצי שנות עבודה חיכו לו בארץ כמה בשורות טובות: היום תקרין עיריית תל אביב את סרטו "היה היה מלך", שעוסק במחזאי ניסים אלוני, על הקיר החיצוני של תיאטרון "הבימה" במלאות 89 שנים להולדתו; מחרתיים יעלה הסרט בסינמטקים בתל אביב ובירושלים; בספטמבר הוא ישודר בערוץ 8; והחשוב מכל - הוא נבחר לאחד מחמשת הסרטים הדוקומנטריים שיתחרו השנה בקטגוריית הסרט התיעודי הארוך בפרסי אופיר.

 

"מבחינתי זה סוג של נס. נראה לי שרבים מחברי האקדמיה הם אנשים יוצרים, ואולי הסרט מדבר לאנשים שעוסקים באמנות, מעין 'דיוקנו של אמן'", הוא אומר בראיון ל"כלכליסט". "אני לא יודע אם אלוני היה אוהב את המושג אמן טוטאלי, אבל הוא היה איש שחי את האמנות שלו לחלוטין. למדתי ממנו מה היא אמנות ואיך היא צריכה להיות, על־זמנית ואוניברסלית. מצער אותי שאנשים לא באו להצגותיו בזמן אמת".

 

ניסים אלוני. אמן טוטאלי ניסים אלוני. אמן טוטאלי צילום: יעקב אגור

 

ג'רסי (35) לא הכיר אישית את אלוני, שמת ב־1998. לכל אורך הראיון חשוב לו להדגיש כי הוא מתווך של ידע שאסף. הוא עצמו גדל בנהריה ולמד במגמת הקולנוע בקיבוץ כברי, התגייס לצבא ושירת ביחידת ההסרטה. לאחר שהשתחרר למד קולנוע בסם שפיגל, ולאחר מכן עשה את "אלתור חופשי", סרט דוקומנטרי המלווה את ז'אן קלוד ג'ונס, נגן קונטרבס שחלה בטרשת נפוצה.

 

איך הגעת דווקא לאלוני?

"אני מסתובב סביב תיאטרון הרבה זמן ואוהב מאוד סרטים שמבוססים על מחזות, כמו '12 המושבעים' ו'מי מפחד מווירג'יניה וולף?'. אחרי שסיימתי את לימודיי בסם שפיגל, ישבתי בחזרות בתיאטרון החאן אצל המחזאי והבמאי מיקי גורביץ' - שהוא לדעתי ממשיך דרכו של אלוני - וצילמתי. ליוויתי את החזרות להצגה 'חוקר פרטי' במשך חצי שנה אבל לא הצלחתי להשיג תקציב לסרט. מיקי אמר לי 'כשאמות אולי יהיה לך קל יותר לגייס תקציב ותחזור לסרט הזה', ומפה איכשהו התגלגלתי לאלוני. באתי לסרט הזה עם ידע מוגבל, אך הוא הלך והעמיק. בעצם הסרט בחר בי יותר מאשר אני בו".

ספר לי על אלוני כמו שאתה מבין אותו. בחרת בתפיסה המיתולוגית שלו בסרט.

 

אלוני ובת זוגו השחקנית אדית אסטרוק אלוני ובת זוגו השחקנית אדית אסטרוק צילום: באדיבות ערוץ 8

 

"הוא עצמו הלך עם הסיפורים המיתיים - הוא התכתב לא מעט עם הנושא. חייו היו מלאים ב'מיתוסים של ניסים אלוני' והוא היה ידוע כאחד שלא מפסיק לשכתב את עצמו, דוחה את הבכורות שוב ושוב ויוצר סביבו פעמים רבות מהומות, מיתולוגיות

וסיפורים. אותי עניין הסיפור של ילד עני מפלורנטין שרצה להיות מלך.

 

אסטרוק ב"הכלה וצייד הפרפרים" אסטרוק ב"הכלה וצייד הפרפרים" צילום: יעקב אגור

 

יש הקלטה בת חמש שעות שבה אלוני מראיין את ההורים שלו, בניסיון להבין מי הוא ומאיפה הוא בא. אמא שלו מספרת לו שם שהמורה שלו טען כי 'הילד יהיה סופר' ושהמנהל שילם חלק משכר הלימוד שלו. הוא פרסם המון סיפורים קצרים על מלחמת השחרור ב'במחנה', אבל רק כשהוא כתב את המחזה התנכי 'אכזר מכל המלך' בתחילת שנות החמישים הוא סומן בחוג הספרותי כ'דבר הבא'".

 

לצאת מהאפור

 

אלוני חתום כמחזאי על כמה מאבני היסוד פורצות הדרך של התיאטרון בארץ ובהן "הנסיכה האמריקאית", "הכלה וצייד הפרפרים", "הצוענים של יפו" ו"דודה ליזה". הוא גם פרסם ספרים נפלאים ובהם "הינשוף" ו"רשימות של חתול רחוב". במקביל כתב אלוני מערכונים לשלישיית הגשש החיוור וביים את "סינמה גשש" ו"קנטטה לשווארמה".

 

דורון ג'רסי. "הכישלון הוא לא של אלוני אלא של הקהל" דורון ג'רסי. "הכישלון הוא לא של אלוני אלא של הקהל" צילום: עמית שעל

 

"פשנל פנה לאלוני והציע לו לכתוב לגשש", מסביר ג'רסי. "הוא הלך לראות אותם וזה הצחיק אותו, אז הוא הסכים. זאת היתה פרנסה, אבל זה לא היה חפיף בשום אופן - הם עבדו כשנה על כל הצגה. שנים אחרי זה אולי ציער את אלוני שהוא ייזכר עבור דברים שהוא כתב לגשש, על חשבון התיאטרון. מנגד, אתגר קרת כבר אמר שהמערכון על 'הקפטרייה בטבריה' הוא 'מחזה אבסורד קטן' - שלושה אנשים שמדברים על כלום".

 

התקופה שבה אלוני שהה בפריז השפיעה מאוד על יצירתו.

"אלוני אמר: 'הבירה היא פריז, וישראל היא עיר מחוז'. בסוף שנות החמישים הוא נחשף בפריז לאמנים החשובים של התקופה. היכן שתיאטרון האבסורד בפריז הדהד את מלחמת העולם השנייה אצל אלוני הוא מהדהד את מלחמת השחרור.

"עד אלוני היו בארץ מחזות ריאליסטיים שעסקו במלחמה, בציונות, בקיבוץ. עומרי ניצן אומר בסרט שאלוני 'בעט בריאליזם הסוציאליסטי בעצם זה שהוא הביא דמיון'. 'בלונים', הוא קרא לזה, או 'זיקוקי דינור'. אפשר לתת לו קרדיט על שינוי הכיוון של התיאטרון בארץ. גם חנוך לוין מאוד הושפע ממנו ברצון להוציא את התיאטרון מהקיבוע הריאליסטי 'האפור־אפור הזה', כמו שאלוני קרא לו".

 

מה היה טיב היחסים בין אלוני ללוין?

"יש הרבה סיפורים על התחרות ביניהם, אבל קצת אחרי שאלוני קיבל שבץ לוין ביקר אצלו. הוא זה שהציע לו להוציא לאור את מחזותיו כל עוד יש לו שליטה על הדברים, ואלוני באמת הקשיב לו והוציא את 'נפוליאון חי או מת' כספר. עד אז הוא לא סיים את המחזות שלו. מה שהיה חשוב מבחינתו היה ההצגה, לא המחזה. הצגת תיאטרון היתה מבחינתו דבר חי, שמשוכתב לנצח".

 

מרירות הכישלון

 

מה המקום של כישלון בקריירה שלו?

"לכל יוצר הרעיון של כישלון הוא משהו מפחיד. ב'דודה ליזה' אלוני כתב ש'מה שמנצח בסוף זה תמיד הכישלון'. לדמויות שלו יש אמת יוקדת והחיים הולכים ומזנבים בהם, הפשרה הולכת ומנקרת בהם, עד שנשאר רק 'דייסה ובידור' (מתוך 'הצוענים של יפו').

 

"תיאטרון העונות שהקים עם כמה שותפים לדרך פשט את הרגל, זו עובדה. מסחרית הוא כשל, מחזותיו נקטלו לא מעט, ואני חושב שהוא סיים את חייו מריר, אולי בגלל התחושה שלא הכירו בו. אני טוען שהכישלון הוא לא של אלוני אלא של הקהל, של החברה".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x