• תפריט
פנאי

"אני לא פועלת"

אחרי שספריה זכו לתגובות חריפות וגרמו לה ל"הלם קרב בזעיר אנפין", סמדר הרצפלד ייסדה את 62, הוצאת ספרים שמתרכזת בחוויה הנשית והיהודית

איתי לב 09:1931.05.15

"אני קודם כל כותבת, הכתיבה אצלי בראשית הכל", אומרת הסופרת והמשוררת ומעתה גם המו"לית של הוצאת 62 סמדר הרצפלד. "בתחילה כתבתי שירה, ובשלב מאוחר יותר עברתי לכתוב פרוזה. עבדתי במוסד לילדים חירשים, תמיד הייתי קצת מתקנת עולם, וכשעזבתי רציתי לסגור את הפרק הזה בכתיבה לילדים על המקום. פרסמתי את ספר הביכורים שלי "אלוהים זה לא אני", שזכה בפרס ירושלים - וכך הפכתי לסופרת במקום למשוררת".

 

את הוצאת 62 ייסדה הרצפלד עם המשורר בנימין שבילי (62 הוא צירוף שמותיהם בגימטריה), והיא הוצאה עצמאית שמתרכזת בספרים בעלי נגיעה ליהדות, רוחניות ונשיות. "החלטתי להיות עצמאית", היא מספרת, "אני לא רוצה להיות תלויה בגחמות של הוצאות הספרים. אני רוצה לעשות את זה בעצמי, לפי טעמי. קצת כמו וירג'יניה וולף, שבעלה הוציא אותה מההוצאות המסודרות של אז, או הילית ישורון, שהקימה בעבר את העיתון 'חדרים'.

 

"חזרתי לכתוב אחרי שעסקתי במשפחתי ובגידול ילדיי. חזרה לי התשוקה, חזרו לי הקולות, אבל לא רציתי לחזור להוצאות הספרים. זה מפעל, ואני לא רוצה להיות פועלת במפעל להוצאת ספרים. אני רוצה להיות עצמאית, קול צנוע וקטן, גם אם זה אומר מעט עותקים. אני רוצה להוציא ספר כמו שאני רוצה אותו, גם מהבחינה העיצובית - תפור, יפה, עם סימנייה. בכל ספר שיוצא אצלנו אני מעורבת בכל השלבים, מבית הדפוס ועד משקל הנייר. זה חלק מהאני מאמין שלי. רוב ההוצאות החדשות הולכות לכיוון האלקטרוני, ככה שאפילו אין ספר. אני רוצה ספרים, ואני הולכת בדרכי".

 

 

ספרי הוצאת 62 ספרי הוצאת 62

 

כתיבה חושנית

 

באמצע שנות התשעים פרסמה הרצפלד את "אינתא עומרי", ספר שעורר סערה בלתי צפויה. "הימים היו ימי אוסלו, ואני יצאתי עם קול שלא התאים לאותם זמנים, פסימי אבל לא פוליטי. פוליטיקה לא מעניינת אותי, בני אדם מעניינים אותי. באותו זמן פגשתי את בעלי השני, גבר ממוצא עיראקי. משפחתו של בעלי דיברה ערבית, אהבה את מוחמד עבד אל־והאב וקלסיקות ערביות. הם נתנו לי קלטת של אום כולתום והתאהבתי בה, בכל הדביקות והרגשת האובדן הרומנטית הגדולה מהחיים של שירת אהבתה. זה היה לפני שאשכנזים שמעו אום כולתום לפי צו האופנה, זה עדיין נמצא אז מעבר לגדר, נחלתם של עדות המזרח.

 

"כשיצא 'אינתא עומרי', שנכתב על רקע שירתה של אום כולתום, חוויתי חוויה שאני לא מאחלת לאף סופר. כמעט לינץ'. כתבתי סיפורת ומצאתי את עצמי מול עמדה ביקורתית שלא מתעניינת בספרות עצמה, אלא עניינה פוליטי בלבד, משמאל וגם מימין. גיליתי כמה קיצוניים יכולים להיות אנשים 'תרבותיים' כשמשהו לא מתיישב עם האג'נדה שלהם. האשימו אותי בפורנוגרפיה ובגזענות, קראו לשרוף ולהשמיד את הספר. מישהו הגיע אליי הביתה והודיע לי שהוא הולך לשרוף לי את הפנים בחומצה".

 

מה הרגיז אותם?

 

"גיבורת הספר מנהלת סיפור אהבה עם ערבי, ובשנות התשעים זה היה קיצוני. מצד שני, אולי זה חוסר הגבולות והכתיבה החושנית שלי. יש אנשים שהכתיבה שלי פשוט מביאה להם את הסעיף, מוציאה מהם אגרסיביות".

 

הצד הלא רציונלי

 

הספר הראשון שיצא בהוצאת 62 הוא "אני גיטל" של הרצפלד עצמה, ולאחר מכן יצאו גם "אל אשר לו אחוזת הארץ", ספר שירה של אבישר הר־שפי, ו"ביום שנולד הבעש"ט נשרף הגיהינום", אנתולוגיית סיפורים חסידיים שקובצו ונערכו בידי שבילי.

 

מה פתאום יהדות?

"תמיד אהבתי דתות ונמשכתי ליהדות מהכיוון המיסטי והחסידי, מהכיוון של רבי עקיבא ולא ההלכה והרמב"ם. הצד הלא רציונלי במיסטיקה החסידית מרתק אותי. זה קשור למבנה האישיות שלי, אני מחפשת הרפתקאות רוחניות נצחית.

 

"למדתי יהדות ותנ"ך וגיליתי את גיטל, אשתו של רבי אברהם המלאך, בנו של המגיד ממזריטש. הספר הוא למעשה מונולוג של גיטל, מהיום בו הובאה לחצר של מזריטש ועד לזקנתה בירושלים, אחרי שהפקירה את ילדיה. לכתוב על אשה מהתקופה ההיא זה לא דבר שהולך ברגל. אז נשים לא היו קיימות למעשה, בטח לא כחלק מן הספרות. גם כשיש אשה אין לה פנים, אין שם ואין דמות.

 

"את גיטל גיליתי בסוף שנות התשעים, אבל אחרי התגובות האלימות שקיבלתי על ספריי הקודמים הייתי בהלם קרב בזעיר אנפין והחלטתי לזנוח את הכתיבה. כתב היד נשאר על המחשב, אבל עזבתי אותו לכמה שנים טובות. ילדיי גדלו, אני ובעלי השני הספקנו להתגרש - ונזכרתי בגיטל. התחילו לרעוד לי האצבעות, וחזרתי לכתוב".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x