הכל אודות אבא
שיחה נדירה בכנותה עם אדם שפיגל, בנו של המפיק האגדי סם שפיגל, שהגיע ארצה לרגל חגיגות 25 שנה לבית הספר לקולנוע שנקרא על שם אביו - האיש שהיה מקסים לכולם, רק לא לילדיו
בית הספר לקולנוע סם שפיגל חוגג בימים אלה 25 שנה, ולרגל האירוע הגיע ארצה אדם שפיגל, בנו הצעיר (מנישואיו השלישיים) של סם, מפיק תיאטרון לונדוני מצליח בזכות עצמו. כמו האב, גם הבן בחר בשואו ביזנס כדרך חיים. נראה שבאמת אין ביזנס כמו שואו ביזנס.
"בית הספר התחיל בתור משהו קטן, שיכול היה גם להיות איום ונורא", צוחק אדם, "אבל הוא הפך למשהו מאוד מיוחד".
סם שפיגל נפטר כשאדם היה בן 17 בלבד. "קצת קשה לי לדבר על יחסיי עם אבי", הוא אומר. "הוא גר בלונדון ובניו יורק ואני גדלתי בלונדון, היינו נפגשים בחופשות. היתה לו אנרגיה אדירה, הוא היה בן 84 כשמת, וכשהיה בן 80 עדיין ניצח אותי בפינג פונג, אפילו שהייתי לא רע בכלל. הוא היה מאוד אנרגטי, דומיננטי ומלא קסם, אבל לא כזה מקסים אליי. נראה שאת האנשים מהמשפחה שלך אתה לא צריך להקסים".
הוא היה ציוני?
"הוא עלה לפלשתינה ב־1924 ועזב שלוש שנים אחר כך, אחרי שהתגרש מאשתו הראשונה. אני לא יודע כמה ציוני הוא היה כי הוא לא דיבר על זה בכלל. הוא העריץ את טדי קולק ובסוף השאיר את הכסף שלו לישראל, אז נראה שבכל זאת היה משהו".
סם שפיגל עזב את פלשתינה לברלין, שם כיהן כנציג אולפני יוניברסל, אך עם עליית הנאצים ברח לאמריקה. "אומרים שהוא עזב את ברלין עם הבמאי אוטו פרמינגר, אבל אני לא בטוח שזה נכון", מספר אדם, "הוא לא דיבר הרבה על העבר, זה היה מורכב עבורו.
כשאתה מדבר עם הבן שלך אתה רוצה להראות לו כמה טוב אתה, כמה חזק ומוסרי. העבר של סם לא הכיל מוסר כזה — הוא היה בכלא, הוא אכזב אנשים, הוא היה חייב לאנשים כסף. זה לא משהו שאתה רוצה לספר לילדים שלך".
לפי התיאורים שלך הוא נשמע קצת כמו "גטסבי הגדול".
אדם מופתע. "גטסבי הגדול היה נוכל, אבל סם לא היה כזה, אפילו שיש לא מעט דמיון ביניהם. שניהם אהבו להיות מוקפים באנשים יפים, להיות בשליטה, שתמיד תהיה מסיבה גדולה סביבם. סם אף פעם לא רצה שאף אחד יהיה עצמאי מדי, הוא תמיד רצה להיות בשליטה.
"נשארו המון שאלות שלא שאלתי אותו ואני מצטער על כך. הוא תמיד רצה שאקרא ספרים, זה היה חשוב לו, היה לו קצת מבטא והוא היה אומר 'ררריד' (Read). אני שיחקתי כדורגל והייתי יותר בענייני בחורות. רק בסוף, אחרי שהוא נפטר, התחלתי לקרוא".
יש ביניכם דמיון?
"יש, גם בתור מפיקים, אפילו שהוא זכה באוסקרים ואני לא. הוא היה קשה בעסקים וכך גם אני, ושנינו אוהבים להיות מעורבים גם בצד האמנותי. היום אני בן 46. כשסם היה בן 46 הוא לא היה מפיק גדול, הוא פחות או יותר היה בכלא על צ'קים חוזרים ועל היותו מהגר לא חוקי. הוא התחיל להצליח רק בסוף שנות ה־50 לחייו. לי יש אשה ושלושה ילדים שאני מחויב להם, לו היתה בת שהוא נטש. החיים שלו סבבו בעיקר סביבו, ללא תחושת אחריות גדולה כלפי אף אחד אחר. הוא רק היה צריך לדאוג שהוא בסדר".
מה הפך אותו ל"סם שפיגל"?
"הוא היה חכם, קרא הרבה, הוא ידע לשכנע. למפיקים קל לצמצם את עצמם ולהיות רק אנשי כספים, כאלה שאתה סובל את נוכחותם אבל לא מערב בעשייה. סם לא נתן לזה לקרות. הוא היה חכם מדי, והאבחנות שלו היו חדות ומדויקות".
מתחמק מהצל
אדם שפיגל חתום כמפיק על לא מעט הצגות ומחזות זמר שעלו בווסט אנד בלונדון ומחוצה לו ובהם "המפיקים", "אמדאוס", "היירספריי", "אל תיגע בזמיר" ועוד. "בעיקרון אני פשוט מנהל עסק", הוא אומר. "אני מפיק הרבה מחזות זמר, לפעמים גם הצגות אבל לא יותר מדי. הצגות לפעמים משעממות אותי".
למה בחרת בתיאטרון?
"אני לא יודע, זה פשוט קרה. זה קל יותר, כי בתיאטרון אף אחד לא יודע מי זה סם שפיגל, כך שלא היה לי צל כזה מעליי; אבל מצד שני הוא איננו כבר 30 שנה, כך שבכל מקרה כבר לא כל אחד מכיר אותו. אני אוהב תיאטרון, אבל יום אחד הייתי שמח לעשות גם סרטים. אבא שלי התחיל לעסוק בזה רק בגיל 50, אז עדיין יש לי זמן".
איזה סרט תרצה לעשות? גם מחזמר מעובד לקולנוע?
"לא, האמת שלא. אהבתי את 'שיקגו' ו'מולן רוז'', אבל אני חושב שמחזות זמר עדיף לראות על במה".
מחכה לפריצה הישראלית
אתה מכיר את בית הספר? מכיר עבודות של בוגרים?
"קצת. אני מאוד קרוב למנהל בית הספר רנן שור, ודרכו אני מתעדכן. הוא שולח לי בכל שנה סרטים, ראיתי המון".
לסרטים שיוצאים מבית הספר יש טון מאוד ספציפי.
"יש, יש טון", אדם חושב לרגע. "הייתי רוצה להגיד שהקול שיוצא מבית הספר הוא קול של תקווה, אבל אני לא חושב שהוא כזה. אני חושב שרוב הסרטים שראיתי הם על היעדר וחוסר תקווה, ואני גם מבין את זה. ישראל היא קצת חסרת תקווה, אני אוהב אותה אבל היא קשה.
"אם הייתי סטודנט פה גם לי היה קשה לספר סיפורים על תקווה, כי התחושה היא שקשה מאוד לפתור את הבעיות של ישראל. בגלל זה הסרטים מביעים גם עצב. הם חכמים ומרגשים ויש בהם הומור, אבל מאוד תת־קרקעי ומוצנע".
מה היה חושב אביך על תעשיית הקולנוע הישראלית?
"אני חושב שהוא היה מאוד גאה בבית הספר, מופתע ומתמוגג מעונג. מצד שני, אני חושב שהוא היה קצת מאוכזב מהקצב האטי שבו תעשיית הקולנוע הישראלית משאירה את חותמה על התעשייה העולמית, מזה שהיא לא הפכה כבר לשם דבר כמו התעשייה בצרפת, ספרד או איטליה. יש פה הרבה בתי ספר לקולנוע, יש כמות אדירה של אנשים מוכשרים, אבל איכשהו הפריצה הבינלאומית — בטח שמבחינה מסחרית — עדיין לא קרתה".
משהו אחרון להגיד?
"תמיד תודה לרנן שור".
הוא נחשב למנהל קשוח.
"כן, שמעתי על זה. שמע, בתי ספר צריכים מישהו בעל אישיות גדולה שמזוהה ומגדיר אותם. סם שפיגל לא נמצא איתנו כבר, אז רנן שור עושה את זה במקומו".