• תפריט
פנאי

"לכתוב זה כמו טריפ"

עם שלושה רבי־מכר וקמפיינים כמו "לא סחבק. מנהיג", דלית אורבך ממשיכה לזגזג בין עולם הפרסום והספרות. ספרה השישי יוצא ממש עכשיו

מאיה נחום שחל 08:5010.12.14

דלית אורבך היא לא מסוג הסופרים שיושבים שעות בחדר העבודה ומתכננים מה לכתוב. היא מעדיפה פשוט לזרום. "זה בא לי 'בשלוף', כמעט בלעדיי, אני לא מתערבת", היא אומרת, "אני כותבת, אבל זה כאילו מישהו אחר כותב. רק כשאני קוראת את זה בפעם הראשונה אני מבינה מה קרה".

 

את ספרה השישי "חתיכת סיפור", שרואה אור בימים אלה בהוצאת ידיעות ספרים, החלה אורבך (50) לכתוב בדיוק כך - בלי לדעת לאן הוא יתגלגל. "אני שונאת לתכנן כי זה הורס לי את ההפתעה ואת יכולת האלתור הפנימי", היא מספרת, "אני פשוט מתחילה ללכת והשביל בונה את עצמו. מדי פעם אני מוודאת שאני לא עושה פדיחות, למשל בודקת באינטרנט מה קורה בקולומביה, אבל בעיקרון אני עפה על הדפים. זה כמו טריפ. לא קשה לי לכתוב ואני לא מתייסרת. אני לא עוצרת את החיים ומתמסרת, אלא באה, מבקרת, מסדרת וממשיכה הלאה. אני לא טוטאלית".

 

הספר "חתיכת סיפור" הספר "חתיכת סיפור"

 

הילדה הרעה

 

אף שכמה מספריה הקודמים היו רבי־מכר ("קיפודים", "בדידותו של קורא המחשבות", "יותר מדי נינה"), במציאות של שוק הספרים הישראלי אורבך לא יכולה וגם לא רוצה להתפרנס רק מכתיבה. "אני חייבת לעבור מדבר לדבר. לא הייתי יושבת כל היום וכותבת, אני צריכה המולה ושחלילה לא יהיה שקט. אפילו מפחיד אותי לחשוב על זה".

 

אורבך, אם לשלושה שמצויה בימים אלה בהליכי גירושים, היא גם תסריטאית וקופירייטרית עצמאית שאחראית לקמפיינים כמו העז של yellow, "מילים יכולות להרוג" למניעת שליחת הודעות בנהיגה וקמפיין הבחירות של אהוד ברק מ־2009 - "לא סחבק. מנהיג". כתיבתה קולחת ושופעת דימויים, הומור, ציניות ואירוניה, והשנינות הפרסומאית מתגנבת פה ושם לכתיבתה הספרותית.

 

"זה סוג של אינסטינקט שאני מנסה להיפטר ממנו", היא אומרת, "ברגע שאת מתחכמת יותר מדי את מאבדת אמינות, וזו כבר כתיבה מהראש ולא מהבטן. צריכים להיות גבולות, לא צריך לשעשע מדי ולא להשתמש בדאחקות. כשאני קוראת דברים כאלה אצל אחרים זה מעצבן אותי, זה כמו להגיד 'תאהבו אותי'. כשכותבים אי אפשר להתנחמד, זה לא מגניב. אני מנסה מאוד לשלוט בזה, לבדוק אם אוהבים אותי גם כשאני ילדה רעה ולא נחמדה".

 

דלית אורבך דלית אורבך צילום: עמית שעל

 

"חתיכת סיפור" הוא רומן מתח המאגד בתוכו שני סיפורים השזורים זה בזה: אדריכל צמרת תל־אביבי עשיר ויהיר שאירוע משמעותי בחייו מוביל אותו להכיר את עצמו מחדש; ומיגואל מקולומביה, שגדל בביבים והפך למעצב שיער עשיר. כל מילה נוספת - ספוילר. "אני אוהבת לכתוב על טיפוסים בעייתיים, זה מעניין ומאתגר לכתוב על מישהו חרא, להתמודד עם דמות שאני לא אוהבת ולא הייתי מוכנה להיות חברה שלה בחיים", אומרת אורבך.

 

הגיבורים שלך הם גברים.

"שאלתי את עצמי אם יש לי קנאת פין. אני מניחה שהייתי רוצה להיות קצת גבר לפעמים, אבל זה סתם מסקרנות. אני מוקפת חצי עולם שונה ממני, ומעניין אותי מה הולך בו. בכל אחת מהדמויות יש משהו קטנטן ממני. אני אוהבת את הטרנספורמציות שהן עוברות".

 

"אין לי חוש עסקי בשיט"

 

לאורבך יש קהל אוהד, ובאופן טבעי היא רוצה להרחיב אותו. זו הפעם הראשונה שבה ספר שלה רואה אור מאז חוק הספרים נכנס לתוקפו, והיא חוששת מחוקי המשחק החדשים. "ברגע שמוכרים ארבעה ספרים ב־100 שקל, אנשים אומרים לעצמם שמקסימום הם יפסיקו באמצע אם הספר לא יהיה טוב. כשקונים במחיר מלא חושבים אחרת. ודאי שאני חוששת מזה, כי אני ממילא מרוויחה גרושים, אם בכלל. בארבעה ב־100 לפחות ידעתי שקראו ספרים שלי, עכשיו גם בזה אני לא בטוחה".

 

את פוזלת לחו"ל?

"אני מתה שהספרים שלי יתורגמו, כי בזה לפחות יש כסף, או שמישהו יהפוך אותם לסרט או לסדרה. לאחרים אני יודעת לעשות פרסום נהדר ולעצמי קשה לי. אין לי חוש עסקי בשיט, אין לי סבלנות לזה".

 

ומה עם קמפיין לבחירות הקרובות?

"לא יודעת. זה הרבה פעמים ממלכתי, אני צריכה להיות בינונית כדי שכולם יבינו אותי ואני שונאת את זה. יש בזה אתגר, במיוחד כשאת הולכת על מישהו לא אטרקטיבי. יש בזה פתלתלות שאני אוהבת. אני חייבת קודם כל לשעשע את עצמי, אם לא אני מתה. אני חייבת ליהנות".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x