גיל אלקבץ: "בגרמניה נוח להיות בבועה"
האנימטור הישראלי שאחראי לקטעי האנימציה ב"ראן לולה ראן", חי כבר 20 שנה בשטוטגרט, אבל גרמנים בבגדי עבודה "עדיין עושים לי אסוציאציות"
"אני מבין את הדאגות של הסטודנטים בישראל לגבי העתיד", אומר גיל אלקבץ, אחד מבכירי האנימטורים הישראלים בעולם, שחי כבר 20 שנה בשטוטגרט, גרמניה. אלקבץ (57), שהגיע לארץ להעביר סדנת אמן לסטודנטים בבבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר, גם מוכן להסביר למה העבודה בתחומו קלה יותר בגרמניה: "יש שם תמיכה ממשלתית מאורגנת מאוד בקולנוע ובאנימציה, ואם אתה יצירתי, תקבל תקציבים לסרט גם בלי להיות מסחרי. המצב דומה גם במדינות אחרות באירופה: המדינה משקיעה באמנות לא כדי שזה יכניס כסף, אלא כי זה חשוב".
אלקבץ הגיע לגרמניה הרבה לפני שזה הפך לאופנה. "סרט הגמר שלי בבצלאל הוקרן בפסטיבל בשטוטגרט, ובזכותו קיבלתי מלגה ללימודים שם", הוא מספר. "עם הזמן נוצרו קשרים ונשארתי. שטוטגרט גם הפכה עם השנים למרכז של אנימציה, ובתחום הזה היא מובילה על ברלין".
מימין: מתוך הסרט Ecstazoo ושני פריימים מהסרט Lucky Stars. מרבית סרטיו של אלקבץ הם באורך 3-13 דקות החיים שם באמת נוחים יותר?
"כן, יש הרגשה שאם המצב הולך ונהיה קשה, יהיה יותר קל להסתדר שם. מרגישים יותר ביטחון כלכלי, ואין תחושה שהקרקע יכולה להישמט לך מתחת לרגליים. הישראלים מרגישים מאוד בנוח בגרמניה, כי מתייחסים אליהם בכפפות של משי. הגרמנים באים מנקודת מוצא מלאה ברגשי אשם".
הורמו גבות כשהשתקעת שם?
"בהתחלה כן, וגם לי כישראלי זה לא היה מובן מאליו. משום שאני שייך לעולם של אנימטורים, אני לא בא הרבה במגע עם הגרמני הממוצע. פסטיבל הבירה השנתי בשטוטגרט, למשל, עדיין מרתיע אותי. אני לא חושב שמדובר באנשים רעים, אבל גרמנים בבגדי עבודה ששותים בירה עושים לי אסוציאציות".
"ביטחון כלכלי"
מרבית עבודותיו של אלקבץ הן סרטי אנימציה עצמאיים באורך 3–13 דקות, אף כי אחת היותר מוכרות היא קטעי האנימציה שלו שנכללו בסרט הגרמני "ראן לולה ראן" (1998).
איפה בעצם צופים בסרטי אנימציה?
"בעיקר בפסטיבלים המוקדשים לנושא, ובשנים האחרונות גם ביוטיוב ובפלטפורמות אינטרנטיות נוספות".
היו לישראל הצלחות מרשימות בתחום האנימציה בשנים האחרונות.
"נכון. 'ואלס עם באשיר' היכה את עולם האנימציה בתדהמה. בעולם הזה קיימות מסגרות די ספציפיות, סוגים מסוימים של סיפורים, ופתאום מגיע ארי פולמן עם משהו אחר לגמרי, שלא דומה לכלום. זו תכונה מאוד ישראלית, חוסר פחד והליכה כנגד כל הסיכויים".
ומצד שני ישנם סרטי האנימציה של פיקסאר.
"בארצות הברית יש מערכת שלמה של אנימציה שמכניסה מיליארדים, סרטים שעולים ומכניסים הון. כמעט לא רואים היום סרטי אנימציה קצרים בארה"ב, כי כל האנימטורים נשאבים לתעשייה הזאת. מהבחינה הזאת המחשבה שארה"ב היא ארץ האנימציה היא אשליה".
התחרות גברה
יש הבדל בין הסטודנטים בארץ לאלה שאתה מלמד בחו"ל?
"בארץ קצת פחות סומכים עליהם, והם צריכים להוכיח שהם טובים בעניינים הטכניים והעיצוביים. באוניברסיטה בפוטסדאם זה קצת יותר רגוע".
בעולם האמנות והאנימציה האירופי מתייחסים להיותך ישראלי?
"כן, אף על פי שהאקטואליה לא מנחה אותי ביצירת הסרטים. האירופים לא באמת מכירים את התרבות והאמנות הישראליות, הם רק יודעים שמדובר במקום שיש בו קונפליקט. פעם, למשל, עשו עליי כתבה בערוץ ארטה הגרמני־צרפתי, וחלקה השני עסק ביוצר פלסטיני. הם רואים הכל בפוזיטיב ונגטיב והרגישו שחייב להיות איזון".
אם היית חי בישראל היית עוסק בנושאים פוליטיים יותר?
"אני לא בטוח. יש אנשים שמאוד מחוברים לישראליוּת, אני אף פעם לא הייתי מחובר. הייתי בארץ בבועה ואני ממשיך להיות בבועה גם בגרמניה, אבל שם נוח להיות בבועה. אתה לא חייב להיות חלק מאיזו בוהמה, צריך רק ליצור דברים מספיק טובים".
