• תפריט
מוסף 30.10.2014
מוסף 30.10.14

אומרים איכס על אוכל

מה גורם לאנשים להיגעל ממאכלים יומיומיים, והאם ייתכן שמדובר במתנה שקיבלו מהטבע

מה תאכלו לארוחת ערב ב־30 באוקטובר 2015, בעוד שנה מהיום? רעות משה (30) מאריאל כבר יודעת. היא תאכל תפוחי אדמה, בורקס ופרוסת לחם עם גבינה. לפני כן, בצהריים, היא תאכל פסטה. בבוקר ובין הארוחות - קפה ועוגיות. רעות יודעת את זה כי כבר שנים היא אוכלת רק את הדברים האלה, כמעט בכל יום. זה לא בגלל דיאטה משונה או מגבלה בריאותית. היא פשוט שונאת את כל המזונות האחרים בעולם. "בשר אני לא אוכלת כבר מגיל צעיר", היא מספרת ל"מוסף כלכליסט". "מגועל. הלעיסה הרגישה לי כמו מסטיק וזה לא נבלע לי. רק אחר כך נוספו סיבות הומניטריות. אני גם לא נוגעת בבצל ושום. אם הם מטוגנים זה עוד יותר גרוע. פטריות אני לא אוהבת. עגבניות מגעילות אותי. המרקם. בבפנוכו של העגבנייה אני לא יכולה לגעת. אני לא אוכלת דברים שיש להם סיבים, כמו מנגו ובטטה. אני לא יכולה להסתכל על סלק ואבוקדו. אני זורקת את הקרום הדק הזה שעוטף את הלבן בביצה קשה. במיונז אני לא נוגעת. פירות אני לא אוכלת בכלל, אולי חוץ מתפוח או אגס לעתים רחוקות. קטניות אני לא אוכלת כי זה מזכיר לי טעם של אדמה. סויה וכל הרטבים מהמזרח הרחוק לא מדברים אליי. מה אני אוהבת? מוצרי חלב, פסטה, מאפים ושוקולד. חצי ממה שאני אוכלת זה מתוקים".

 

רבים מבינים את רעות. אחד מהם הוא גיא זלוף, איש כספים מנוסה שבמסעדות מספיג את השמן מהצ'יפס, חתיכה אחרי חתיכה. גם ליאור יעקבי, איש מחשבים מרמלה שלא מכניס לפה אפילו פיצה או פתיתים, מבין אותה, וגם רקפת זהבי, שמפחדת לגעת בקוטג'.

 

אילוסטרציה אילוסטרציה צילום: עמית שעל

 

וישנם מי שלא מבינים. המדע לדוגמה. לרעות משה יש לשון רגילה לגמרי, אבל היא חוששת שכשהלשון הזאת תיגע בבשר, קטניות או פירות, היא תחווה טעם רע. בדיוק כמו שאנשים שרגישים לכוסברה מתארים אותה כבעלת "טעם של סבון" או "טעם של מוות". אלא שאין סיכוי שזה יקרה, כי רק המחשבה על המאכלים המושמצים מעוררת בה בחילה. הרבה "אכלנים בררנים", זה הכינוי לתופעה, מדווחים על תחושת גועל מהמחשבה על המזונות שהם לא אוהבים ולעתים על טעם מחריד ממשי כשהם נאלצים לטעום אותם. טעם רע שכולו בראש, אבל מורגש היטב בלשון.

 

בשנה שעברה הם נכנסו ל־DSM, קטלוג ההפרעות הנפשיות שמשמש את אגודת הפסיכיאטרים של ארצות הברית. זה לא אומר הרבה. ב־1973 הקטלוג עדיין הגדיר הומוסקסואליות וסוג של כאבי מחזור קשים כהפרעות התנהגות. אבל אם האכילה הבררנית איננה באמת הפרעה, מה היא כן? שורת חוקרים מובילים מגבשים בשנים האחרונות תשובה, ששופכת אור חדש על חוויית הטעם האנושי ולוקחת את "מוסף כלכליסט" למסע בפינות הרחוקות ביותר בעולם שכביכול משותף לכולנו, אך למעשה כל אדם חווה אותו אחרת: עולם הטעם.

 

מתאבן: טראומה בילדות

 

"אני לא אוכלת דברים לבנים נמרחים. מאז ומעולם. זה משהו במרקם, בצבע, בריח החמוץ של הגבינות. הגועל. דוחה, בקיצור. אני גם לא נוגעת בחמאה ובמיונז. אני גם לא אוהבת שזה נוגע לי ביד. כשאחד הילדים הקטנים שלי מעיף עליי קוטג' אני מתאמצת להסתיר את זה שאני רוצה להקיא. קוטג' זה שיא הגועל מבחינתי. יש לי זכרון ילדות מפעם אחת שניסו לעבוד עליי. נתנו לי פיתה עם שוקולד שהיתה בה גם חמאה. אני זוכרת כמה נגעלתי כשגיליתי"

רקפת זהבי (32), תושבת טל שחר, מחברת תוכניות הדרכה עבור ארגונים

 

רקפת זהבי, קוטג' עושה לה בחילה. "זה משהו במרקם, בצבע, בריח החמוץ של הגבינות. הגועל" רקפת זהבי, קוטג' עושה לה בחילה. "זה משהו במרקם, בצבע, בריח החמוץ של הגבינות. הגועל" צילום: תומי הרפז

 

"כולנו נולדים עם סט מוכן מראש של העדפות טעם, שנועדו לעזור לנו למצוא מזון ולהימנע מרעל", אומר ל"מוסף כלכליסט" פרופ' ג'יי גוטפריד, חוקר מוח מאוניברסיטת נורת'ווסטרן וראש מעבדת גוטפריד למיפוי מנגנוני פענוח הריחות במוח. סוכר, גוטפריד מסביר, לא באמת מתוק. את תחושת המתיקות המוח יוצר כדי לאותת לגוף שבפה ממתין מקור אנרגיה שכדאי לבלוע. ההנאה ממלח ושומן מגיעים מאותו המנגנון. "ומרירות היא שיטה להתגונן מרעל. לאורך מיליוני שנים נזהרנו כך מצמחי בר רעילים".

 

גם חוש הריח משתתף בהגנה. "הכנסת משהו לפה היא צעד אמיץ מאוד, והריח מספק תחזית".

 

יש הבדלים בין מערכות הטעמים של אנשים. הדוגמה הראשונה שגוטפריד מציג היא הסלידה הנודעת מכוסברה, שגורמת לחלק מהאנשים להתלונן על טעמם של עלי הצמח.

 

התופעה המפורסמת הזאת, דרך אגב, פוענחה באחרונה: ב־23andMe, חברת שירותי המיפוי הגנטי שהקימה אן ווג'צ'יקי, רעייתו של מייסד גוגל סרגיי ברין, שאלו 50 אלף לקוחות מה יחסם לכוסברה, והצליבו את התשובות עם רישומי הדנ"א שלהם. הבדיקה, שתוצאותיה סוקרו בכתב העת המדעי המצוטט בעולם "נייצ'ר", חשפה לראשונה את המכנה משותף לכל שונאי הכוסברה: מוטציה מסוימת בגן מסוים שקשור לחוש הריח, OR6A2 שמו. ובקיצור, שונאי הכוסברה זכאים. אלה הגנים. באופן מעניין בקרב האסייתים רק 4% נשאו את המוטציה ובקרב האירופים 14%.

 

"אבל העדפות הטעם המולדות הן רק הבסיס", גוטפריד אומר, "מערכת הטעם שלנו ממשיכה להתעדכן כל החיים, על סמך הניסיון. כל חוויה חדשה מעדכנת את מסד הנתונים במוח ואיתו את מערכת המלצות האכילה, את הטעם והתחושות שנייחס למזון. חוויה קשה עם מזון מסוים עשויה לגרום למוח להזהיר אותנו בעתיד באמצעות שינוי חוויית הטעם של המזון".

 

"אני לא אוכל גבינות על נגזרותיהן, לא מעדנים, לא פשטידות, לא פיצות, לא טוסטים, לא פתיתים, לא פסטות. אין לי הסבר, זה פשוט מגעיל. מרקים אני לא אוכל חוץ משעועית וחומוס. אם אני קונה פלאפל וצ'יפס – אז בלי קטשופ, בלי חומוס, בלי טחינה. אני ממוצא פרסי, בבית היו 80 סוגי אורז, אבל אורז אני אוכל רק לבן. זה מילדות, פשוט לא טעים. דגים אני לא אוכל. בשר אני אוכל, אבל אם הוא מלוכלך ברטבים או מטוגן עם בצל אני לא אגע. פירה אני לא אוכל, שזה מוזר, כי הבורקס היחיד שאני כן אוכל זה בורקס תפוחי אדמה. גם הבן שלי בררן, אבל לאו דווקא בדברים שאני לא נוגע בהם. פלפל הוא לא אוכל. ניסינו לשחד אותו, הצענו לו כסף, הוא עשה מאמץ גדול ואז הקיא"

ליאור יעקבי (43), תושב רמלה, איש מחשבים

 

המוח המזהיר מפני מאכל שסרח אינו רעיון של גוטפריד. זה אחד הגילויים המפורסמים בתולדות הפסיכולוגיה. ב־1955 ד"ר ג'ון גרסייה, מדען גרעין ממעבדות הצי האמריקאי, בדק איך קרינה רדיואקטיבית משפיעה על עכברושים. אבל משהו הפריע לניסוי: אחרי שהעכברושים נחשפו לקרינה הם סירבו לאכול את סוג המזון שקיבלו לפניה. מזון מסוג אחר הם אכלו, אבל אם אחריו נערך עוד ניסוי, אז גם הוא הוחרם.

 

ליאור יעקובי, לא אוכל כלום. "גם הבן שלי בררן. ניסינו ללחוץ עליו שינסה דברים. הוא ניסה והקיא" ליאור יעקובי, לא אוכל כלום. "גם הבן שלי בררן. ניסינו ללחוץ עליו שינסה דברים. הוא ניסה והקיא" צילום: נמרוד גליקמן

 

גרסייה חשב בזמנו שמדובר בהתניה פבלובית פשוטה. כפי שהמדען הנודע בן המאה ה־19 איוואן פבלובלימד כלב שאחרי צלצול פעמון מגיע אוכל, כך גרסייה כנראה "לימד" בטעות את עכברושי המעבדה שאחרי אכילת מזון מסוים מגיע ניסוי אכזרי. אבל משהו לא הסתדר: התניות פבלוביות נוצרות בתהליך ארוך ועקבי. העכברים פיתחו את השנאה לאוכל מיד. התניות פבלוביות אפשר לבטל. אך עמיתיו של גרסייה מאוניברסיטת קליפורניה התקשו להחזיר את העכברים לתזונה הקודמת.

 

את התעלומה פתר כעבור שני עשורים ד"ר מרטין סליגמן, לימים נשיא האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה וממייסדי ענף הפסיכולוגיה החיובית. ב־1972 סליגמן ערך ניסוי המשך לזה של גרסייה: הוא האכיל עכברושים בממתק ומיד אחר כך צלצל בפעמון וחשמל אותם. העכברושים החלו לפחד מפעמונים, אבל המשיכו לאהוב ממתקים. לעומת זאת, כשנתן לעכברושים אחרים ממתקים ואז צלצל בפעמון וחשף את הנבדקים הקטנים לחומר שגורם בחילות, העכברושים הגיבו אחרת. הפעם הם סירבו להתקרב לממתקים. הלם חשמלי לא גרם להם לסלוד מאוכל. בחילה כן. קרינה רדיואקטיבית גורמת גם היא לבחילות.

בשני המקרים העכברושים אכלו דבר מה, חשו בחילה ומאז דחו את האוכל, אף על פי שהיה חף מפשע. סליגמן עצמו חשב על הניסוי, כך סיפר, בתום ערב שבו אכל סטייק ברוטב ברנייז צרפתי, ביקר בקונצרט ובלילה התהפך מכאבי בטן. לאחר אותו היום אהבתו למוזיקה לא נפגמה, אבל הוא לא יכול היה לשמוע את המילה ברנייז. כאב הבטן הוציא את הרוטב הזה מהתפריט. מאז תופעת שינוי הטעם באמצע החיים מכונה לסירוגין "אפקט גרסייה" או "סינדרום הברנייז".

 

"בינתיים גילינו שסלידה ממזון מושפעת מהרבה סוגי חוויות", גוטפריד אומר, "בחילה, פער גדול בין ציפייה לתוצאה וסתם מרקם, ריח או מראה לא נעימים. וגם כששוכחים אותן הסלידה נשארת. זו מערכת הטעמים שלנו, רשמי ניסיונות אישיים שכבר שכחנו".

 

"שימי לב שהגועל המגונן מתפתח רק בגיל שבו אנחנו זקוקים לו", מוסיף פרופ' פול רוזין, פסיכולוג עטור פרסים מאוניברסיטת פנסילבניה ומי שבחמשת עשורי הקריירה שלו קנה לו מוניטין של החוקר הבכיר בעולם לנושא תחושות גועל והטייה בהעדפות מזון. "ילדים עד גיל שנתיים אוכלים דברים שמבוגרים תופסים כדוחים. התינוקות כנראה לא זקוקים למנגנון הגנה בדמות גועל, כי התפריט שלהם נשלט במלואו בידי הוריהם. רק כשאנחנו מספיק גדולים כדי לאכול לבד, ולהיתקל בדברים רעילים ומזוהמים, מתחיל להתהוות רגש הגועל, זה שגורם לנו להירתע מאוכל שעלול לעשות לנו רע. אבל הבעיה הגדולה היא שלא תמיד נדע מהי הסיבה האמיתית לבררנות - חיווט גנטי, טראומה נשכחת או בכלל השפעה סביבתית עדינה שאף אחד לא הבחין בה", רוזין אומר ל"מוסף כלכליסט".

 

מנת פתיחה: הרגלים מהבית

 

"תמיד אכלתי רק דברים שהכרתי מהמטבח של אמא. עד שהתחתנתי הירק היחיד שהכרתי היה מלפפון חמוץ. עלים? לא חושב שזה מזון לבני אנוש. פטריות? אין לי מושג מה הטעם. דגים לא באים בחשבון, חוץ מנסיכת הנילוס שאמא שלי מכינה. קיווי לא, לא רוצה פרי עם שערות. פשוט, נסגרתי בגיל צעיר. רק עכשיו זה התחיל להשתנות, כשהתבגרתי והתחלתי להשתעמם. כמה אפשר להזמין רק המבורגר במסעדות".

איתי בנג'ו (29), תושב רחובות, יהלומן

 

מדענים לא אוהבים מחקרים ארוכים. תקלות צצות, לא תמיד התוצאות משמחות, ובסוף זוכה בתהילה ובכותרות מאמר אקדמי שמבוסס על שאלונים שחולקו בקמפוס האוניברסיטה ונותחו בכמה ימים. לכן אלמלא חוקרות התזונה הצרפתיות ד"ר סופי ניקלאוס וד"ר סילבי איסאנשו, ספק אם היינו יודעים על הגורם הנסתר שמכתיב כבר בגיל הינקות אם הילד יגדל להיות חובב ג'אנק פוד בררן או אנין טעם סקרן.

 

 איתי בנג'ו, לא של אמא, לא נוגע. "עד שהתחתנתי הירק היחיד שהכנסתי לפה היה מלפפון חמוץ" איתי בנג'ו, לא של אמא, לא נוגע. "עד שהתחתנתי הירק היחיד שהכנסתי לפה היה מלפפון חמוץ" צילום: תומי הרפז

 

במחקר שנערך בשנים 1999–1982 חוקרים מאוניברסיטת בורגונדי בדיז'ון ומהמכון לחקר החקלאות והמזון INRA שבצרפת ביקרו כמה פעמים בשבוע בפעוטון שהופעל בבית החולים של דיז'ון. הם פקדו את חדר האוכל, ותיעדו בקפידה מה כל אחד מ־25 הפעוטות בני השנתיים אכל שם. החדר תוכנן מראש: הוא פעל כמזנון, והילדים הקטנים בחרו מה לאכול מתוך מבחר מהונדס היטב בן שמונה מנות: לחם, שתי מנות של ירקות ירוקים, מנה בשרית או מנת דג, שתי מנות של ירקות עמילניים ושתי גבינות. קינוחים לא היו, בכוונה, כדי לראות איזה אוכל "אמיתי" כל ילד מעדיף.

 

בסך הכל תועדו 418 פעוטות, וכמעט 46 אלף ארוחות שונות. ב־1999 הנתונים נותחו, וכל עולל זכה לפרופיל אישי של גישה למזון.

 

שלוש שנים לאחר תום המעקב ניקלאוס, אז דוקטורנטית ב־INRA, יצרה קשר עם 341 מהילדים שהשתתפו בניסוי. כמה מהם כבר עברו את גיל 22. היא ביקשה מהם למלא סקרים על העדפות המזון שלהם.

 

כשהשוותה בין פרופילי הבררנות של גיל שנתיים לאלה של גיל 20, גילתה מתאם מפתיע: התינוקות המגוונים והאנינים גדלו להיות אנשים מגוונים ואנינים. התינוקות שדבקו במוכר גדלו להיות בוגרים שדבקים במוכר. ולפי המאמר שפורסם ב־2005 בכתב העת המדעי "Appetite", לשום משתנה ביוגרפי אחר כמעט לא היה קשר למידת הפתיחות לאוכל: לא למקצוע ההורים ולא למעמדם הכלכלי, לא למשקל כתינוק ולא למשקל כבוגר. הקשר המובהק היחיד היה למה שהם אכלו בתינוקייה בדיז'ון. מחקר דומה ומצומצם בהרבה שהתפרסם ב־2002 בארצות הברית גילה ש־12 מבין 19 ילדים בעלי נטייה לאכילה בררנית נותרו אכלנים בררנים גם אחרי שלוש שנים, ושלושה מהם נעשו בעייתיים יותר. בקיצור, בררן נשאר בררן.

 

"יש לי בעיה עם שמן. אני מת על צ'יפס, אבל במסעדות אני מכניס אותו למפיות ודופק על השולחן עד שאני הופך אותו לפירה. אני מחריד בייבוש של הצ'יפס את כל המסעדה. אומרים לי 'אל תזמין צ'יפס', אבל אני לא יכול, אני מת על זה. הטקסטורה של מיונז היא משהו שמעורר בי גועל. אני לא יכול לראות את הדבר הזה. מתישהו הייתי בגרעין נח"ל, חבר טבל אצבע במיונז, הוציא אותה עם מין שפיץ כזה והתחיל לרדוף אחריי ונכנסתי לבעתה. היה ילד בגן שלי שקראו לו אורן והוא היה אוכל נקניק עם מיונז. כשאחי נולד ההורים רצו לקרוא לו אורן, בשום אופן לא הסכמתי"

גיא זלוף (44) מגבעתיים, מנהל כספים ב־ECI טלקום

 

"בררנות באמת יכולה להיווצר מטראומה ממזון רקוב או רך מדי וכמובן מסיבות גנטיות, אבל הסיבה הנפוצה ביותר לאכילה בררנית היא יחסי האכלה לא תקינים בילדות", אומרת ל"מוסף כלכליסט" תרצה שני, דיאטנית קלינית שמטפלת יותר מ־25 שנה בהפרעות אכילה אצל ילדים.

 

גיא זלוף, נגעל משמן. "בצבא ברחתי ממישהו שרדף אחרי עם מיונז על קצה האצבע" גיא זלוף, נגעל משמן. "בצבא ברחתי ממישהו שרדף אחרי עם מיונז על קצה האצבע" צילום: תומי הרפז

 

לפי ניקלאוס ושני, מידת הפתיחות למאכלים נקבעת בחלון זמן צר. בחודשים הראשונים לחייו התינוק בעיקר יונק ואוכל דייסות, "אבל מגיל חצי שנה עד שנה וחצי אפשר להרגיל אותו לטעמים ולמרקמים. בגיל שנתיים מתחילה ניאו־פוביה, פחד מדברים חדשים ואפילו נסיגה מטעמים שהילד כבר מכיר. אבל התהליך מתהפך, ובגיל 7–6 אנחנו מתחילים לראות ילדים נכונים להתנסות מחדש".

 

השנתיים הראשונות, ובעיקר השנה שלפני התקופה שמכונה "גיל החביון של האוכל", הן הזמן המכריע, ואפשר לטעות בו הרבה. "הרבה פעולות קטנות ולא מודעות יכולות ליצור ילד בררן", שני אומרת. "לדוגמה, כשלא חושפים אותו למזון מספיק מגוון או כשההורה מתעקש לקבוע מה הילד יאכל או לא נותן לו לאכול לבד בשלווה. הטעות הכי גדולה היא כשלוחצים. זה יוצר מאבק כוחות שמשתמר עד הבגרות".

 

מנה עיקרית: לשון רגישה

 

"בררנית אני לא, אבל אני לא מסוגלת לשאת מרירות. אם בירה תיגע לי בקצה הלשון הטעם יהרוס את כל הארוחה. כך גם משקאות קלים. קשה לי עם דברים מתוקים. אני יכולה לאכול אותם רק עם משהו תפל במיוחד, לאיזון. סוכרזית מרה לי וטעם הלוואי שלה ממשיך להדהד בפה המון זמן. מה אני כן אוהבת? אניס. זה טעים"

ד"ר מארשה פֶּלְצֶ'ט, ביוכימאית ומומחית להעדפות מזון במכון מונל לחקר החושים

 

מארשה פלצ'ט היא חוקרת בכירה במכון מונל (Monell), מרכז מעבדות שמשתרע על עשרות דונמים בלב העיר פילדלפיה ומעסיק עשרות מדענים שחוקרים שני דברים בלבד: חוש הטעם וחוש הריח. במכון מונל גילו בלוטת טעם חדשה בלשון, שיטה לאבחן מחלות לפי ניחוח הגוף ולא מעט גנים שמשפיעים על החוויה החמקמקה של תפיסת הטעם. פלצ'ט שייכת לחטיבה שעוסקת בתפיסת הטעם, וזה אירוני כי תפיסת הטעם שלה עצמה משובשת. השיבוש מפורסם בחוגי מדעני הטעם וידוע כאחת הסיבות הנפוצות בעולם לאכילה בררנית. למעשה, יש סיכוי לא רע שכל אחד מאיתנו מכיר כמה אנשים במצב הזה.

 

פלצ'ט. הסוכרזית המרה שלי פלצ'ט. הסוכרזית המרה שלי

 

"אני מה שמכונה 'טועמת־על'", היא אומרת בשיחה עם "מוסף כלכליסט". "אני לא בררנות, טעמתי אפילו חרקים. הבעיה שלי היא שהלשון מעצימה אצלי טעמים. יש לי יותר בלוטות טעם מלאדם הממוצע, והתוצאה היא שכל טעם נתפס אצלי חזק הרבה יותר מאצל האדם הממוצע. מלחיה הופכת הכל להרבה יותר מלוח. קפה הוא הרבה יותר מר. משקאות מתוקים אני ממש לא סובלת. הרבה אנשים שסובלים מאכילה בררנית הם בעצם טועמי־על אלמונים".

 

לפי הערכות, שיעור טועמי־העל באוכלוסייה נע בין 10% ל־25%, ורבים מהם אכן לא יודעים שהם כאלה. קיומם התגלה לראשונה ב־1931, כשלכימאי בשם ארתור פוקס נשפך בטעות באמצע המעבדה חומר כימי בשם פניל־תיו־קרבמיד. כנהוג בסיפורים על כימאים ותאונות שהולידו תגליות, הדבר הראשון שפוקס עשה היה לטעום את החומר. אחריו טעמו אותו כל עובדי המעבדה שלו. כולם אמרו שלחומר כמעט אין טעם - מלבד אסיסטנט אחד שהתלונן על הטעם המר והמחריד ביותר שאי פעם נגע לו בלשון. עד מהרה גילה פוקס שיש עוד מתלוננים שם בחוץ ושעבורם כל "דגדוג" של טעם נתפס בעוצמה רבה.

 

השם טועמי־על, Supertasters, נטבע רק בשנות התשעים. הציעה אותו הפסיכולוגית הוותיקה והמצוטטת לינדה ברטושוק. ברטושוק היא שגילתה שלטועמי־על יש 50% יותר בלוטות טעם מלאדם הממוצע. היא גם חשפה עוד כימיקלים שרק טועמי־על חשים בהם, וחשוב מכל, העלתה השערה לסיבת קיום התופעה: אמנם רגישות היתר של טועמי־על מקשה עליהם ליהנות מדברים כמו תה, קפה, משקאות אלכוהוליים, חרדל, צ'ילי וכרוב ניצנים, אך היכולת להבחין בכימיקלים מרים שלשון רגילה לא מזהה היא היכולת להתגונן טוב יותר מרעלים וזיהומים.

 

מהגילוי הזה עולה עוד תובנה: מספרן הממוצע של בלוטות הטעם על הלשון הוא 10,000–8,000, אבל לכל אחד מספר קצת אחר. בלי הפרעות והטיות, כל אחד חווה טעמים קצת אחרת.

 

תוספת: הפרעה חושית

 

"בילדות זה הפריע לי מאוד. רציתי להשתנות. אני זוכרת שקבעתי עם ההורים שביום ההולדת שש אוכל משהו, ואז דחיתי את זה ליום הולדת שבע, ושוב דחיתי. זה העיק עליי. כל הזמן עשו איתי עסקאות, אבל זה היה חזק ממני. כשבבית ספר כולם הוציאו כריכים והריחות התפשטו בכיתה, ברחתי לשירותים. בצבא כשהבנות בחדר היו בדיאטה ואכלו ירקות ממש סבלתי. עדיין אין לי מושג מה הטעם של שום פרי. עכשיו הבן שלי מתמודד עם זה כל יום, אני יודעת שזה קשה לו".

מיכל (37), תושבת תל אביב

 

תופעה נוספת, נדירה ואולי המטרידה מכל, מכונה "ויסות תחושתי". אנשים שהיא אובחנה אצלם חווים טעמים בעוצמות לא שגרתיות, כמו טועמי־על, אבל חווים גם סלידה לא מוסברת ממאכלים מסוימים, כמו אלה שרגישים לכוסברה.

 

"זו תופעה שמופיעה כבר בינקות", אומרת ל"מוסף כלכליסט" ד"ר הדס אבני, מנהלת המרפאה להפרעות אכילה בגיל הרך בבית החולים לילדים דנה דואק, שפועל בבית החולים איכילוב בתל אביב. "לצד הילדים והאנשים שמפתחים אכילה בררנית מסיבות התנהגותיות או כאלה שהבררנות שלהם היא חלק מדפוס של הפרעת התנהגות כפייתית ישנם אנשים בעלי סף רגשות שונה ממה שאנחנו מכירים כסביר. זו יכולה להיות רגישות גבוהה מדי או תת־רגישות לטעם, מרקם, טמפרטורה או נפח. אנשים כאלה נאלצים ללמוד לאכול בזהירות רבה, כי הם מבינים שאוכל יכול לעשות להם מאוד לא נעים. הם מגיעים לתפריט שטוח מאוד, אוכלים דברים שלא 'מתפוצצים להם בפה', ומתקבעת אצלם אכילה סלקטיבית של תפריט מאוד מצומצם. לרוב, כשאני שואלת את ההורים, אני מגלה שגם לאחד מהם היו בעיות תחושה. לרוב זה משתפר עם השנים.

 

"כשאני מאבחנת מבוגרים עם אכילה בררנית, יש לי דרך לגלות אם היא נובעת מדפוס התנהגות שהתקבע או מעניין פיזיולוגי טהור. מישהו שהטיית הטעם שלו היא פיזיולוגית לרוב יסכים לטעום משהו חדש. מישהו שהסיבה שלו התנהגותית, בלי שיש לו מושג מה הטעם של מה שהוא מסרב לטעום, לא יסכים".

 

לקינוח: תקווה

 

"אמא שלי קוראת לי המנתחת. אני עושה לעוף ניתוחים כירורגיים, מוציאה את כל הריר, החלקים שאדומים מדי מדם, הסחוס. את צריכה לראות את השניצלים שלי. דקים ונקיים. כשהייתי ילדה צחקו עליי שאני אוכלת בכמה צלחות נפרדות. גם היום אני דואגת לעוד צלחת פלסטיק ליד, לדברים המגעילים. אבל בתקופה האחרונה נפתחתי לדברים חדשים, בזכות הצבא. לא היתה לי ברירה. התחלתי לאכול דג, אבוקדו ופטריות. באירועים אני תמיד מסתדרת, תמיד יש לחם וחומוס".

רותם סקוזה (21), נס ציונה

 

גוטפריד מאמין שאפשר לרפא אכילה בררנית. אפילו כזו שמקודדת בגנים. הוא מאמין בזה כי הוא פיתח לזה שיטה וניסה אותה בהצלחה. על עצמו. "אני מאלה שיש להם בעיה עם כוסברה", התוודה ב־2010 בראיון ל"טבח הסקרן", מדור מדעי הבישול של "הניו יורק טיימס", "אבל אני אוהב אוכל, וכל הזמן נתקלתי בכוסברה, וכנראה שלאט לאט המוח שלי גיבש תבניות חדשות של יחס לכוסברה, כתוצאה מההנאה מהטעמים האחרים שהיו בצלחת ומהנוכחות של חברים ומשפחה. וכך, גיליתי שאני מתחיל לאהוב כוסברה. היא עדיין יכולה להזכיר לי סבון, אבל זה כבר לא מאיים, כך שהאסוציאציה הזו מתפוגגת אל הרקע. אם הייתי אוכל כוסברה פעם אחת וזהו, לא היה סיכוי לשנות את תפיסת הטעם שלי לגביה".

 

רותם סקוזה, שונאת לערבב אוכל. "בילדות צחקו שאכלתי בכמה צלחות נפרדות. אני עדיין עושה את זה" רותם סקוזה, שונאת לערבב אוכל. "בילדות צחקו שאכלתי בכמה צלחות נפרדות. אני עדיין עושה את זה" צילום: תומי הרפז

 

"אפשר לתקן את תפיסת הטעם", הוא אומר כעת בשיחת טלפון ממשרדו באוניברסיטה. "הגישה הנכונה היא חשיפה עדינה והדרגתית. אם לא אוהבים מרקם של ירק מסוים, צריך להכין את האוכל בדרך אחרת, במרקם אחר. ראיתי את זה עובד עם ילדים. עם מבוגרים זה יכול להיות יותר מסובך, ולעתים רחוקות לדרוש טיפול של התמודדות עם פחדים".

 

"היום אפשר לעבור טיפולים כאלה", מוסיפה פלצ'ט. אם מישהו מפחד מנחש, מלמדים אותו תרגילי הירגעות, ואז מראים לו דימוי שמזכיר נחש ונותנים לו להרגיע את עצמו. ואז מראים לו תמונה של נחש, ואז נחש גומי, ואז סרט עם נחש אמיתי, ואז הולכים לגן חיות ורואים נחש בכלוב, ולבסוף, האדם צריך להיות מסוגל לגעת בנחש. אפשר לעשות את אותו הדבר עם בננה. תרגילי הירגעות, תמונה, דגם מגומי, ריח, לשים קצת בפה ולירוק, ובסוף ללעוס ולבלוע.

 

"להורים חשוב להיזהר ממלכוד אחד", פלצ'ט מוסיפה, "אם עושים מהאוכל עניין, זה ישיג את התוצאה ההפוכה. מתן פרסים לילדים תמורת אכילה עשוי להיות בעייתי. זה מעביר את המסר שאם הפרס הוא טוב סימן שהאוכל רע. בניסוי שערכתי גילינו שכמשחדים ילדים כדי שיאכלו, הם נהנים פחות מהאוכל. "צמחונים הם ההוכחה ששינוי דפוסי אכילה אפשרי גם אצל מבוגרים", רוזין מסכם. "אתה צריך להיות נחוש ועם הרבה מוטיבציה. או פשוט להתחתן עם מישהי שיש לה העדפות קולינריות אחרות. זה עוזר".

 

בדקו עכשיו - האם אתם נאופובים?

לנאופוביה, פחד ממאכלים לא מוכרים, אחראים לעתים הורים שהאכילו את ילדיהם בתזונה חדגונית בתקופה הקריטית של גיל שנה. דרגו עד כמה אתם מסכימים עם הקביעות הבאות, מ־1 (מסכים מאוד) עד 7 (לא מסכים בכלל):

1. אני בודק כל הזמן סוגים חדשים של אוכל

2. גם אם אני לא יודע מה יש בפנים, אני אטעם את זה

3. אני אוהב אוכל של עדות ותרבויות שונות

4. בארוחת אצל חברים אני אסכים לטעום משהו חדש לגמרי

5. אני אוהב לנסות מסעדות חדשות

אם קיבלתם 18 ומעלה, סביר שאתם נאופובים

 

בדקו עכשיו - האם אתם טועמי על?

טועמי־על אינם גיבורי־על, אלא אנשים עם לשון רגישה במיוחד. הרמז המובהק ביותר הוא רגישות יתרה למאכלים מרירים כגון עלים ירוקים.

1. קנו צבע מאכל כחול בסופרמרקט ודפי קלסר בחנות כלי כתיבה

2. הספיגו צמר גפן בקצת צבע, וצבעו את הלשון

3. עמדו מול המראה, חרצו לשון וכסו אותה בדף קלסר, כל שחלקה "יציץ" מהחור בשוליים

4. ספרו כמה פקיעיות דמויות פטרייה בולטות דרך החור. אם ספרתם יותר מ־35, אתם טועמי על

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x