• תפריט
מוסף באזז יולי 2014
מוסף באזז יולי 2014

לפרק את ברויגל

אורי גרשט, אחד האמנים הישראלים המוכרים בעולם, משתמש בטכנולוגיית הצילום המהירה ביותר כדי לרסק את המאסטרים של הציור הקלאסי

דנה גילרמן 08:5602.07.14

אוֹרי גרשט מוקסם מרזולוציה. את סדרת הצילומים החדשה שלו "On Reflection", שתוצג במוזיאון תל אביב בנובמבר, הוא צילם במצלמות HD (חדות גבוהה) של 2,500 פריימים בשנייה - פי מאה ממצלמה רגילה. הזינוק ביכולות של הטכנולוגיה הזאת ובזמינותה, הוא אומר, מעיד על האובססיה שלנו למושג הרזולוציה. "מהרנסנס ועד היום יש לנו אובססיה להגיע לייצוג של המציאות", הוא אומר, "הרזולוציה מאפשרת להיכנס יותר ויותר עמוק לטבע, לממשות. היא קשורה לרצון שלנו לחדור למעבה העולם, לקיום הקונקרטי. זו תשוקה שאינה מצליחה להגיע לסיפוק. בעבודות שלי אני כל הזמן מנסה להגיע למקום הזה: להעניק ממשות לאירוע שמתרחש במהירות גבוהה מאוד, ושלאדם אין אפשרות לראות אותו בעין בלתי מזוינת. הטכנולוגיה מאפשרת לי לחדד שאלות שתמיד העסיקו אמנים, כמו מהי מציאות ומהי אמת".

 

גרשט, שחי בלונדון מסוף שנות השמונים, הוא אחד האמנים הישראלים המצליחים בעולם כיום. תצלומים ועבודות וידיאו שלו נמצאים באוספים פרטיים וציבוריים כגון מוזיאון גוגנהיים, טייט מודרן ומוזיאון ישראל. הצלחתו ניכרת גם בשוק האמנות: מחירי עבודותיו נעים סביב 35–150 אלף דולר לעבודות וידיאו; עבודה שלו נמכרה לאחרונה ב־57 אלף דולר בבית המכירות הפומביות תירוש.

 

גרשט מצלם בחדר המראות שבנה בסטודיו בלונדון. "כדי לשמור על פוקוס צילמתי בשתי מצלמות: אחת התמקדה בהשתקפות והשנייה בציפוי של המראה, ודווקא בשנייה התוצאה הפתיעה: הציפוי הפך לחומר גלי, והצילומים ממש מטלטלים" גרשט מצלם בחדר המראות שבנה בסטודיו בלונדון. "כדי לשמור על פוקוס צילמתי בשתי מצלמות: אחת התמקדה בהשתקפות והשנייה בציפוי של המראה, ודווקא בשנייה התוצאה הפתיעה: הציפוי הפך לחומר גלי, והצילומים ממש מטלטלים" צילום: אורי גרשט

 

נקודת המוצא של הסדרה החדשה, הוא מספר, היא שלושה ציורי זרים של יאן ברויגל (האב) מתחילת המאה ה־17: "ראיתי אותם במוזיאון לאמנות היסטורית בווינה", הוא נזכר, "ומיד נמשכתי לניגוד שבין התחושה ההיפר־ריאליסטית שהם מייצרים לכך שמדובר במציאות בלתי אפשרית: אלו פרחים מכל עונות השנה, והציור יוצר רגע אוטופי שבו יש פריחה אינסופית". את המציאות הכוזבת הזאת בחר גרשט להקצין כשייצר בסטודיו שלו זרים מלאכותיים - ואז פוצץ אותם לרסיסים כשהוא מצלם את התהליך באמצעות המצלמות האמורות. התוצאה היפהפייה כורכת יופי וקטסטרופה זה בזה ועוסקת בשאלות של טבעי ומלאכותי, שבריריות ומוות.

 

היופי העז הזה, עם הטכנולוגיה המתקדמת שהיא חלק בלתי נפרד מיצירתו של גרשט, עוררו עליו בעבר ביקורת: יש מי שטוענים שהשימוש במכשירים מייצר אסתטיקה מפעימה שמחפה על היעדר אמירה. גרשט, מצדו, אומר שגם בציוריו של ברויגל הוא רואה אסתטיקה נהנתנית, כמעט דקדנטית; אלא שהאסתטיקה הזאת, הוא מאמין, מסווה טקסט ביקורתי על שתי תפיסות שהתפתחו בעת שברויגל פעל: הבוטניקה, שהיא רצון האדם לשלוט בטבע, והקולוניאליזם, שהוא רצון האדם להשתלט על תרבויות אחרות.

 

"עד ברויגל הפרחים שהופיעו בציורי טבע ונוף היו תמיד פרחי בר או פרא, אבל בציורים שלו אין שום דבר פראי או טבעי. ראשית, הפרחים מהעונות השונות לא יכלו לגדול יחד בלי התערבות אנושית; הפריחה הכללית הזאת מייצגת את הרצון האנושי להשתלט על הטבע. שנית, בזרים האלה גם מופיעים פרחים מכל קצוות העולם - מקומות כמו איראן וטורקיה; כלומר הם מייצגים כוח אימפריאליסטי".

 

גרשט אומר שגם בעבודות הצילום שלו עצמו מתקיים השילוב הזה: האסתטיקה המפעימה מסווה רגעים אלימים ומעלה שאלות פילוסופיות לגבי מהי אמת, מה אנחנו יודעים על העולם, וכיצד אנחנו מבססים עמדה אידיאולוגית. השאלות המופשטות האלה הופכות לקונקרטיות ופוליטיות ביחס למציאות הישראלית, "שבה יש אנשים שכל כך בטוחים בעמדותיהם ומדברים עליהן בפאתוס כזה גדול", הוא אומר. "אני כל הזמן מסתובב במצב של חוסר ודאות: כל אדם שמביע את דעתו על המציאות בארץ מצליח איכשהו לשכנע אותי שהוא צודק. ובסופו של דבר, מה זו העמדה הזאת של הצדק?

 

"צילום הוא איזושהי אוטוריטה לעדות היסטורית, ואני מנסה לעסוק בצילומים שמעלים שאלות על מה זה הדוקומנט ההיסטורי הזה, מהו זיכרון, איפה קיימת האמת. זה מפתח לרמה גבוהה יותר של טולרנטיות: ברגע שאתה מתחיל לערער על אמת או אידיאולוגיה שכל כך בטוחה בעצמה, אתה יכול להקשיב לאחר".

 

בוקה. ציור של יאן ברויגל מ-1603 (מימין) ושתיים מהעבודות שגרשט יצר בהשראתו. "כדי לשחזר בדיוק את הפרחים שבציור פיסלנו כל פרח בעבודת יד מפלסטיק, משי ובד" בוקה. ציור של יאן ברויגל מ-1603 (מימין) ושתיים מהעבודות שגרשט יצר בהשראתו. "כדי לשחזר בדיוק את הפרחים שבציור פיסלנו כל פרח בעבודת יד מפלסטיק, משי ובד" צילום: אורי גרשט

 

 

לפוצץ את העדשה במקום את האובייקט

 

הסדרה החדשה ממשיכה את עיסוקו של גרשט בפרחים ובציורי טבע דומם של "האולד מאסטרס": ב־2008 הוא הציג בגלריה נגא בתל אביב את "רסיסי זמן", סדרת צילומי זרים מתפוצצים ועבודות וידיאו על פי ציורי טבע דומם של חואן קוֹטאן וז'אן־באטיסט שארדֵן שפעלו במאות ה־17–18. בעבודות ההן, שזכו להצלחה בינלאומית גדולה ונרכשו בידי חשובי המוזיאונים בעולם (בהם הטייט בלונדון), גרשט שחזר את הסצנה השקטה ואז פרע אותה באלימות: בעבודת הווידיאו "רימון", המתייחסת לציור של קוטאן, הוא תלה על חוט רימון וכרוב, ולצדם, על אדן החלון, הניח קישוא ודלעת חתוכה. השקט מופר בבת אחת בידי קליע שחותך את הרימון ומבקע אותו, ורסיסי הרימון ניתזים לכל עבר. כבר אז צולמו כל העבודות במצלמות מתקדמות ויקרות ביותר שמאפשרות לתפוס שברירי שנייה.

 

גם הפעם הוא צילם זרים מתפוצצים, אבל הפעם הזרים הם מלאכותיים: "כל פרח בשלושת הזרים שהכנו נעשה בעבודת יד: ממש פיסלנו אותם מחומרים פלסטיים, משי ובדים, וניסינו להגיע לדיוק מקסימלי ביחס לפרחים שמופיעים בציורים", הוא אומר. הבדל משמעותי נוסף הוא הבחירה של גרשט ללכוד את רגע הפיצוץ דרך ההשתקפות שלו במראות, כלומר לפוצץ את המראות עצמן. בהמשך, כדי להגדיל את ההשתקפויות וליצור יותר מצבי חוסר ודאות, הוא יצר חדר שכולו מראות, שגם הן משקפות את המראות המתפוצצות. כך נוצרו אינספור התפוצצויות, השתקפויות ונקודות מבט - קליידוסקופ של צבע וצורה שגם ליוצר אין עליו שליטה.

 

"המאסטרים הגדולים לא התבוננו ישירות באובייקט, אלא השתמשו בעדשות כדי להגיע לאיכויות תיעוד ריאליסטיות", אומר גרשט, ומסביר שגם ברויגל השתמש בטכנולוגיה החדישה ביותר שעמדה לרשותו. "לכן החלטתי לצלם את ההשתקפות של הפרחים במראה, וכך לחזור למהות הצילום. כשאני מצלם אני אף פעם לא מסתכל ישירות על האובייקט, אלא תמיד בתיווך העדשה. אותו דבר קורה כאן עם המראות שמחזירות את הדימוי: הצופה מסתכל דרך המראה וחושב שהוא רואה את הדבר עצמו, ואז המראה מתרסקת. ברגע שזה קורה מתחיל להיווצר דימוי קליידוסקופי שהוא שוב בלתי אפשרי".

 

עבודות מסדרות קודמות של גרשט. "נקודת ההתחלה שלהן מבחינת הצופה היא רגע המוות שלהן מבחינתי" עבודות מסדרות קודמות של גרשט. "נקודת ההתחלה שלהן מבחינת הצופה היא רגע המוות שלהן מבחינתי" צילום: אורי גרשט

 

המתח שבין החומר לדימוי

 

זה נשמע מסובך, וזה באמת כך. תהליך העבודה רצוף אתגרים, והניסיון לפתור אותם מוביל את העבודה למקומות לא צפויים ולעתים מרגשים, "חוויה כמעט־יַלְדִּית של התפלשות בבוץ ללא כללים שמייצרת כל הזמן דברים חדשים", מתאר זאת גרשט. למשל, בצילומים המוקדמים התברר שציפוי הכסף שמצפה את המראה המחוסמת - כדי למנוע את התפרקותה לחלקיקים קטנים מדי - מוציא את הדימוי מפוקוס. גרשט החליט לצלם בו בזמן בשתי מצלמות וידיאו: אחת התמקדה בציפוי והשנייה בהשתקפות. "התקבלו שני דברים שונים לחלוטין", הוא אומר, "המצלמה שהתמקדה בהשתקפות תפסה את הפרחים שיצאו מפוקוס, ואילו זו שהתמקדה במשטח הציפוי הביאה תוצאה מפתיעה ביותר: מתברר שציפוי הכסף הפך לחומר גלי וטקטילי. כך נוצר פער בין הדימוי, שהוא לגמרי נטול חומר, לבין החומריות, כמו המתח בין הצילום, שהוא תוצר דיגיטלי, לבין הציור שהעבודה מתייחסת אליו, והוא חושני לחלוטין. צילומי המשטח יצאו מפתיעים באופן מטלטל, ויכול להיות שהם יהפכו למהות העבודה".

 

בעיה נוספת היתה כיצד לפוצץ את המראות בכמה מקומות בו בזמן. "בנינו סביב המראות מסגרת מפלדה, עם פלטה מפלדה ופינים", מתאר גרשט. "הפיצוץ נעשה באמצעות פטיש כבד מאוד שמשתחרר בלחיצת כפתור ונותן מכה לפלטה. המכה מעבירה רעידות לפינים, וכך הזכוכית נשברת בכמה מוקדים. לעתים אנחנו עושים את הפיצוץ באמצעות חומרי נפץ, שמחייבים עבודה עם מומחים שונים לפירוטכניקה".

 

עם גרשט מעורבים בפרויקט עוד 12 עובדים. התהליך המורכב מייצר עלויות גבוהות ביותר, שמסתכמות בעשרות אלפי ליש"ט. לפי שעה הכסף יוצא מכיסו של גרשט, והוא מקווה שבהמשך ארבע הגלריות שמייצגות אותו בעולם ישתתפו בעלות, וגם ימכרו מראש חלק מהעבודות. "בין תהליך היצירה לבין העבודה כאובייקט מסחרי יש כל הזמן קשר", הוא אומר. "זה היה מאוד משמעותי בתקופה של ברויגל; נוצר אז טירוף בחברה ההולנדית לרכוש עבודות אמנות. זה מזכיר את התקופה שבה אנו חיים היום ואת הצורך שלי שהעבודות יירכשו. מצד שני, ברגע שהן הופכות לסחורה הן חסרות משמעות מבחינתי; זה רגע המוות שלהן. אבל אני מודע לזה שמבחינת הצופה או האספן זו נקודת ההתחלה - בין אם כחוויה ויזואלית־רוחנית או כהשקעה פיננסית".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x