בת שבע בת 50

להקת המחול בת שבע חוגגת יובל בסדרת אירועים חגיגיים. להקת המחול הגדולה בישראל ידעה עליות ומורדות מאז ייסדה אותה בת שבע דה רוטשילד ב־1964 כלהקת המחול הרפרטוארית הראשונה בישראל בליווי אמנותי של מרתה גרהם, ועד היום, כשהיא מתנהלת תחת שרביטו ותורתו האמנותית של אוהד נהרין.

הפגשנו את צעיר רקדני הלהקה עמרי דרומלביץ' (22) עם הרקדנית הבוגרת ביותר רינה גלוק (81), מחלוצות המחול הישראלי, ילידת ניו יורק, תלמידתה של גרהם ובוגרת המחזור הראשון של בית הספר לאמנויות ג'וליארד.

גלוק חינכה דורות של רקדנים כמורה ודקאנית באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים ובתיכון לאמנויות תלמה ילין, וכשהסתובבנו במתחם סוזן דלל בתל אביב עצרו וחיבקו אותה בהתרגשות רקדנים שהופתעו לפגוש אותה. גלוק נרגשת מהעובדה שדרומלביץ' הוא בוגר האקדמיה ומתרשמת מהידע שהוא מפגין בהיסטוריה של המחול. "אני מוקסמת מהבחור הזה", היא אומרת לי כשדרכנו נפרדות, "גם אינטליגנט וגם מדבר לעניין, ובכלל משמחות אותי מאוד כל חגיגות היובל, זה כל כך נכון ומקסים".

לעומת גלוק, שהחלה לרקוד בגיל 3, דרומלביץ', יליד קיבוץ רמת רחל, התחיל בגיל 12 בבית הספר למחול מחולה, ובהמשך התקבל לתיכון של האקדמיה בירושלים. "אני אוהב לרקוד ואוהב מאוד במה ואת המפגש עם הקהל".

דרומלביץ' וגלוק. "אני מוקסמת מהבחור הזה" צילום: עמית שעל

"כשעליתי לישראל לימדתי את הטכניקה של מרתה, כולל את דבורה ברטונוב, שביקשה ממני שיעורים פרטיים", מספרת גלוק.

"בתי (בת שבע דה רוטשילד - מנ"ש) באה להופעה שלי, הציגה עצמה ואמרה שמרתה, חברתה מניו יורק, אמרה לה לחפש אותי בישראל. כך התיידדנו ובמשך שנים היא תמכה כספית בלהקה שלי.

בשלב מסוים החליטה שבמקום לתמוך בי ובאחרים עדיף לאחד כוחות לכדי להקה מרכזית אחת, ושאלה אם אסכים לוותר על העצמאות. זו היתה החלטה קשה, שהוכרעה בזכות ההזדמנות לרקוד את היצירות של מרתה, שמונתה ליועצת האמנותית הצמודה של הלהקה והיתה מעורבת עד הפרט הקטן ביותר".

רקדנים הוזמנו מניו יורק

עם גלוק הוזמנו חמישה רקדנים ישראלים ששהו בניו יורק, רובם בתמיכתה הכספית של דה רוטשילד: רנה שיינפלד, אושרה אלקיים, משה אפרתי, הדסה בדוח ואהובה ענברי. בהמשך הצטרפו רחמים רון, יהודית ואל, גליה גת, שמעון בראון, רות לרמן, משה רומנו, אהוד בן דוד ולאה לוין — ההרכב הראשון של הלהקה.

כיום, כשאוהד נהרין מוביל את הלהקה, עד כמה נוכחת הטכניקה של מרתה גרהם?

עמרי: "אם משווים בין תחילת הדרך לבין היום, אז בדומה למרתה, שבתקופתה היתה פורצת דרך וחידשה את הפרספקטיבה על המחול, אוהד עושה זאת בתקופתו, וכמובן הגאגא (שפת התנועה שפיתח אוהד נהרין - מנ"ש). ומלבד היותו פורץ דרך הוא אחד הכוריאוגרפים הכי מוערכים ונחשבים בעולם, ומרגישים את זה בעבודה וביצירה איתו. זה מיוחד לעבוד עם מישהו שהולך להירשם בדפי ההיסטוריה. אני בטוח שההרגשה דומה לזו שהיתה עם מרתה בתחילת דרכה של בת שבע, באיחוד של כל הרקדנים הגדולים האלה שייסדו את סצנת המחול המודרני בארץ".

עמרי דרומלביץ': אם הרקדנים יחליטו שהם לא מוכנים לעשות משהו יהיה לזה משקל, אבל אוהד טוב מאוד בשכנוע, וכולנו הגענו ללהקה כדי לעבוד איתו" צילום: עמית שעל

היו מלחמות אגו?

"ודאי שכן. לכל אחד היו כוח ועוצמה, וזה היה גם הייחוד של בת שבע בשנים האלה. מצד אחד כוריאוגרפים היו אומרים שקשה לעבוד איתנו, כי כל אחד חשב שמגיע לו ושהוא הסוליסט, ומצד שני זה מה שיצר עוצמה והיה מרשים על הבמה. היו כוריאוגרפים שבנו יצירות על מה שהתרחש בתוך הלהקה. ל'הציידים האגדיים' גלן טטלי בחר בי, המבוגרת ביותר בלהקה, ברנה שיינפלד, שהיתה תלמידה שלי, וברות לרמן, שהיתה הכי צעירה. ממש שלושה דורות. הוא השתמש גם במלחמה שהיתה אז בין משה אפרתי ואהוד בן דוד. בהתחלה בתי נתנה לנו אפשרות להתפתח, ובכל פעם אחד מאיתנו יכול היה ליצור. וכשמישהו פתאום עבר לפרונט זה בהחלט גרם למתחים.

"ב'קליטמנסטרה' היה ריקוד שנקרא 'דרך הלימוד'; מרתה נתנה לשלושה־ארבעה רקדנים ללמוד תפקיד מסוים, וכולם נלחמו עליו. רק ביום המופע היא היתה מודיעה מי מופיע. ברור שזה עורר תחרות".

גם היום יש מתחים?

עמרי: "תמיד יש. בכל קבוצה ולהקה יש תחרות בריאה. על הבמה אני לא מרגיש מתיחות, אך נראה לי שגם משום שבין גברים זה קיים פחות, בלי הכללות. עם זאת, תחרות כזו מניבה פירות. כשאנחנו רוקדים את 'החור' או את 'שדה 21' ולכל אחד יש סולו, אז מובן שכל רקדן ינסה שהסולו שלו יהיה גולת הכותרת".

אוהד נהרין. המנהל האמנותי של בת שבע צילום: גלעד קוולרצ'יק

מרד הרקדנים

שני משברים גדולים פקדו את הלהקה במשך השנים. הראשון היה ב־1968, כאשר דה רוטשילד הקימה את להקת בת דור, לאחר שרקדני בת שבע סירבו לקבל את ידידתה הקרובה, שהתגוררה איתה 30 שנה, ז'נט אורדמן כמנהלת אמנותית. המשבר השני התחולל ב־1974, כשדה רוטשילד רצתה לאחד את הלהקות, כיוון שלא יכלה להמשיך לתמוך בשתיהן. גם הפעם התנגדו חברי הלהקה בתוקף והיא בחרה בבת דור, ובת שבע החלה להיתמך ציבורית. "זו היתה תקופה סוערת. היחסים המיוחדים מאוד שהיו לי עם בת שבע התערערו. כשהיא ניסתה להכניס את ז'נט, הרקדנים התמרדו בטענה שהיא באה מהבלט הקלאסי הטהור ואין לה שום הבנה בבלט מודרני - ודאי לא בטכניקת גרהם".

והקשיבו לכם?

"עובדה שבסוף ז'נט לא נשארה. היה חשש שבתי תסגור את הלהקה, אבל זה לא קרה, ובמקום זה היא פתחה את בת דור וז'נט ניהלה אותה; היא תמכה בה יותר ויותר, ובנו - שהופענו מקיבוץ דן עד רביבים - פחות ופחות. עד 1968 ניהלנו לבד את הלהקה, ואז הגיעה ג'יין דאדלי בתפקיד המנהלת האמנותית הראשונה".

גם היום יש לרקדנים הרבה כוח?

עמרי: "לא. המבנה של להקה רפרטוארית שונה מזה של להקה של כוריאוגרף אחד, שהוא המנהל והמנהיג ואי אפשר לערער עליו. מובן שיש דו־שיח והקשבה, כי לאוהד חשובים מאוד הצרכים והתחושות שלנו. אם הרקדנים יחליטו שהם לא מוכנים לעשות משהו יהיה לזה משקל, אבל אוהד טוב מאוד בשכנוע, וכולנו הגענו ללהקה כדי לעבוד איתו. גם רקדן שבא היום מרוסיה, מטייוואן או מארה"ב לא בא בשביל בת שבע, אלא בשביל אוהד".

רינה: "אנחנו היינו להקה רפרטוארית, וחבל לי שאין כזו בארץ כיום. אלה עוצמות אחרות ולנו ניתנה ההזדמנות הזאת עד 1974. בשיחה פרטית אמרה לי בתי שאם הלהקה תהפוך לציבורית, שמה לא יהיה בת שבע. השבתי לה שזה השם שהיא נתנה לנו וזה הבייבי שלה. היא ענתה 'ומה אם יום אחד מישהו ינהל את הלהקה ויעשה את הכוריאוגרפיה? היא כבר לא תהיה רפרטוארית, ועדיין את חושבת שזה צריך להיות השם שלה?'. ואמרתי 'כן!'. שמחתי שאוהד מונה למנהל אמנותי, ואני אוהבת מאוד יצירות שלו. זה עונג רב, ואני פשוט גאה במה שקורה היום בבת שבע".

למרות הריחוק מדה רוטשילד המשיכו השתיים להיות בקשר, ואת הפגישה האחרונה ביניהן גלוק לא תשכח. "היא כבר היתה קטנה ומכופפת", היא מספרת בעיניים דומעות, "ואני באתי אל מאחורי הקלעים של בת דור. ממש הייתי צריכה לרדת על הברכיים כדי לחבק אותה, ואז היא אמרה לי 'הלכנו דרך ארוכה מאז שנפגשנו'. זה היה כל כך מרגש".

רינה גלוק ב'נבכי הלב' (1966): מרתה גרהם נתנה לשלושה־ארבעה רקדנים ללמוד תפקיד מסוים, וכולם נלחמו עליו. רק ביום המופע היא היתה מודיעה מי מופיע" צילום: אלכס בנרף

"אפשר גם לדגמן"

מרתה גרהם. ליוו אמנותי בתחילת הדרך צילום: אימג'בנק, Gettyimages

אם נדמה שהיום קשה לשרוד כלכלית כרקדן, מתברר שזה כאין וכאפס לעומת העבר. "כולנו לימדנו, והסטודיו שלי המשיך להתקיים כדי שאוכל להתפרנס. בימי ראשון ורביעי היינו מסיימים בשתיים בצהריים, כדי שכולם יוכלו ללכת ללמד למחייתם".

עמרי: "היום התנאים הרבה יותר טובים. כבן 22 אני מרגיש בר־מזל שאני יכול להשתכר ולחיות חיים טובים באמצעות מה שאני מרוויח. אפשר גם לדגמן ולעשות פרסומות, ומוצאים דרך למלא את החסר. הבעייתיות מתחילה בשלב מאוחר יותר, ולהיות אמא בלהקה זה כמעט בלתי אפשרי, כי אנחנו עובדים פה באינטנסיביות כל היום".

היו גם צ'ופרים כמו מסאז'יסט צמוד?

רינה: "הלוואי. היתה תקופה שבה אהוד בן דוד מצא מסאז'יסט שהגיע אלינו, אבל שילמנו לו מכספנו".

עמרי: "לנו יש, אבל קשה לקרוא לזה צ'ופר. כשעובדים עם הגוף באינטנסיביות כזאת, ויש חודשים שבהם אנחנו מעלים 25 הופעות, קשה לקרוא צ'ופר למישהו שמכוון לך את הגוף".

מתי יודעים שצריך להפסיק לרקוד?

רינה: "אף פעם. אני עד היום עובדת שעה וחצי עד שעתיים ביום, לא מתחילה יום בלי זה. אני מתאמנת, רוקדת, שמה מוזיקה, עושה אימפרוביזציה - תלוי בכאבים, ויש כאבים".

ואתה חושש מהיום שבו תצטרך להפסיק לרקוד?

"אני בטוח שזה רחוק, אבל לא בטוח ש'חושש' היא המילה הנכונה. לבטח אתגעגע, אבל אני חושב שאמצא דרך".

אירועי היובל

• ארכיון בת שבע: בספריית בית אריאלה יושקו היום ארכיון ובמסגרתו תערוכה, המשחזרת רגעים מ־50 שנות הלהקה

.

• כנס אקדמי "בת שבע: גוף, מחול, תרבות": בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת ת"א יתקיים היום ומחר כנס בהשתתפות חוקרים בכירים מתחומי המחול, התיאטרון ולימודי התרבות. הכנס פתוח לקהל, באולם פאסטליכט, בניין מקסיקו, arts.tau.ac.il.

• ערב גאלה: במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב יתקיים אירוע חגיגי בהשתתפות הלהקה לדורותיה. רקדני הלהקה והאנסמבל יבצעו תוכנית מיוחדת מאת אוהד נהרין ויוקרן "הערב הראשון" - סרטו התיעודי של גלעד טוקטלי המתעד את ערב הבכורה העולמית הראשונה ב־1964. 800 שקל לכרטיס.

• יצירות של אוהד נהרין: הלהקה תמשיך להעלות יצירות של המנהל האמנותי: "וירוס של אוהד נהרין" (25–28 ביוני ו־21–23 ביולי); "Flock", ערב מיצירות האנסמבל (26–28 ביוני); "החור" (במהלך יולי) ועוד.