ביקורת תיאטרון: "המאהב", הבימה

עיבוד בימתי של שחר פנקס לספר "המאהב" מאת א.ב יהושע, בבימוי שיר גולדברג למוזיקה של שלמה גרוניך. בהשתתפות יגאל שדה, אסנת פישמן, הילה שלו, רן דנקר, דבורה קידר, שפי מרציאנו, עמוס בוארון, עודד אהרליך ורותם בלוטניק. דבר המבקרת: הרומן של יהושע מ־1977 מתמקד בתקופת מלחמת יום הכיפורים ובהתפוררות שאחריה — סיפור של פגיעה בנפשה של משפחה ובנפשה של המדינה. שש דמויות מספרות את סיפורן: אדם (שדה), בעל מוסך, ואשתו אסיה (מורה וחוקרת היסטוריה) שהתשוקה והאהבה נעלמו מחייהם; בתם המתבגרת דפי (שלו), שכמהה לקשר עם הוריה; גבריאל (דנקר) שמגיע מצרפת לקבל את ירושת סבתו ודוצ'ה (קידר) שנחשבה מתה, ושאותו מביא אדם הביתה כמאהב לאסיה בתירוץ שיעזור לה לכתוב מדריך על המהפכה הצרפתית; והנער הערבי נעים (מרציאנו), שעובד במוסך ומצטרף לאדם בחיפושיו אחר גבריאל. הוא מתגורר אצל ודוצ'ה והופך למאהב הנוסף, הפעם של דפי.

מימין יגאל שדה, אסנת פישמן ורן דנקר צילום: ג'ראר אלון

שפתה הבימתית המובחנת של גולדברג באה לידי ביטוי גם בעבודה זו, שהרעיונות הבימתיים והשימוש בחפצים בה מלאי דמיון ומרשימים ויזואלית: מכונית המוריס 47' המקרטעת, למשל, מסמלת את התפרקות המדינה והתפרקות המשפחה.

השחקנים עושים עבודה מצוינת ובונים דמויות משכנעות, אך משהו נותר מעט טכני ולא מספיק מרגש, כנראה בשל המבנה של תיאטרון־סיפור שבו הדמויות מדווחות על העלילה ו"מפריעות" לקהל להזדהות איתן. האתגר בעיבוד המונולוגים המתחלפים בספר לבמה הוא כמעט בלתי אפשרי, אולם אף שההצגה אינה חפה מבעיות נרשמו בה גם כמה רגעים יפים.

שורה תחתונה: על אף המשחק המצוין והבימוי המחושב, המעבר מספר לבמה לוקה בחסר.