$
פנאי

ראיון כלכליסט

"פעם היו יותר סטוצים"

מי היה עם מי, מי שנא את מי, ועד איזו שעה אפשר היה לבלות אם למחרת קמים לחזרות. הקאמרי חוגג 70, יוסי גרבר בסיכום ביניים. ראיון

מאיה נחום שחל 08:4606.03.14

בדירתו של יוסי גרבר בתל אביב תלויות תמונות מההצגות וההפקות שהשתתף בהן במהלך השנים ותעודה מבית הספר הגבוה לדרמה ראדא בלונדון. גרבר (80) החל את הקריירה כילד בתיאטרון האהל ובתיאטרון המטאטא, ונחת על במת הקאמרי לפני 60 שנה. מאז ועד היום, למעט כמה פעמים שפוטר, לימודים בחו"ל ועבודה ברדיו וכדייל, הוא ממשיך לככב עליה. בימים אלה נמצא בחזרות ל"כולם רוצים לחיות" מאת חנוך לוין ובבימוי אודי בן משה.

נפגשנו לשיחה לרגל חגיגות ה־70 לקאמרי. גרבר, פסטיבל מספרי סיפורים של איש אחד, מדליק סיגריה אחר סיגריה ומספר בקולו העמוק, בהומור ובנימה של געגוע על הימים ההם, שבהם "השחקנים היו סטארים ולא במובן של סלבס. מעמד השחקן היה מכובד מאוד, ובמצעד צה"ל ביום העצמאות ישבו ליד בן־גוריון אנשי תרבות ולא אילי הון. היה להם מעמד והרגישו את זה בדואר, בבנק ובקופת חולים. התרגשתי מאוד לעמוד על הבמה ליד חנה מרון ויוסי ידין. כשאילי גורליצקי ואני שיחקנו ב'פיגמליון' ישבנו מאחורי הקלעים 200 פעם כדי לראות איך הם משחקים. הם היו לוחשים זה לזה על הבמה, מפנים את הגב לקהל ומפהקים, אבל הם היו אידיאליסטים, לא ספרו שעות עבודה. זה דבר שרואים היום מעט מאוד. הם היו כמו משפחה והיו להם חיי חברה מפותחים, אבל אני הייתי צעיר ומחוץ למעגל. גם השנאות והקנאות היו מאוד גלויות, היו יריבויות כאלה".

 

יוסי גרבר. "היה לשחקנים מעמד והרגישו את זה בדואר, בבנק ובקופת חולים" יוסי גרבר. "היה לשחקנים מעמד והרגישו את זה בדואר, בבנק ובקופת חולים" צילום: אוראל כהן

 

בין מי למי?

"חנה'לה מרון נורא כעסה על רוזה ליכטנשטיין כי היא גנבה סצנות, אבל לחנה'לה לא היה מה להתלונן כי היא היתה ענקית. עם אורנה פורת הכל נראה בסדר מעל פני השטח, אבל היתה שם יריבות מאוד גדולה, בעיקר כי חנה'לה החזיקה את התיאטרון ועשתה את הדברים שהכניסו כסף, ואורנה עשתה קלאסיקות. הן לא רבו ממש אבל הרגשנו תחרות בונה.

 

"פעם שחקנים לא התראיינו, וזה שמר על המעמד שלהם, כי ידעו מעט מאוד על חייהם הפרטיים וחדר המיטות שלהם, אבל הם לא היו סנובים. להצגות מחוץ לעיר היינו נוסעים בתחבורה ציבורית - אבל במקומות טובים".

 

התייחסו יפה לצעירים?

"יוסי ידין התעקש שיקראו לי יוסף גרבר. הוא אמר בקשיחות 'יוסי יש רק אחד! יוסי ידין!'. הם בכלל היו איומים. כשהיינו חוזרים מנסיעות, והמונית היתה צריכה להיכנס לרחוב כדי להוריד אותי, המבוגרים אמרו 'הוא צעיר, הוא יכול ללכת ברגל'. אני זוכר שביום גשום אחד הם אמרו 'הוא לא מסוכר'. את זה אין יותר בתיאטרון".

 

מה היה מיוחד בקאמרי אז?

"מה שאהבתי בקאמרי מאז שהייתי ילד זה שהם דיברו טבעי. באתי מרקע פשוט והפריע לי מאוד המבטא הרוסי והפאתוס בהבימה".

 

גרבר ב"קידוש" עם עדנה פלידל (1985) גרבר ב"קידוש" עם עדנה פלידל (1985) צילום: גדי דגון

 

"הייתי שובב גדול"

 

במקום להתעסק באיזה תפקידים יקבל העדיף גרבר לבלות בדיסקוטקים עד השעות הקטנות של הלילה. הוא היה נשוי כמה שנים ליהודית קורן והיו לו רומנים, בין השאר עם השחקנית עליזה יצחקי. מצד שני, הוא גם ניהל מערכות יחסים ארוכות עם גברים.

 

ילדים אין לו, "לא כאלה שאני יודע עליהם", הוא צוחק. "הייתי שובב גדול! אז היו יותר סטוצים ממה שאני רואה היום בתיאטרון, ואני די מקורב לצעירים. קשה להם להבין שרובינא, מסקין ומילוא ישבו אחרי ההצגות בכסית עד שלוש לפנות בוקר, ולמחרת היו בעשר בבוקר בחזרות ובערב בהצגה. זה לא קיים היום, אין חיי בוהמה, אין קפה כסית שיושבים בו שלונסקי ואלתרמן וחלפי. אלתרמן כתב את 'כחול ים המים' בעקבות התערבות בקפה, שהוא יכול לכתוב שיר על ים בירושלים שיהיה שלאגר. היינו מגיעים לאכול במזנון התיאטרון בצהריים גם אם לא היינו באזור, מרכלים, צוחקים, מספרים מה היה אתמול בהצגה".

 

גרבר ב"מר גרין" (2001) גרבר ב"מר גרין" (2001)

 

"זו היתה תקופה איומה"

 

ב־1970 השתתף גרבר בסאטירה "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין, שעוררה תגובות קיצוניות וירדה אחרי 19 הצגות. "דוד לוין סיפר לי שאחיו כתב רביו סאטירי עם שירים ומערכונים, והתלהבתי. כשראיתי את החומר נבהלתי. גיסי יוסף הרמלין היה ראש שירותי הביטחון ואחותי היתה ראש הלשכה של יצחק רבין, ומה אני עושה עם הדבר הזה? זה התאים לדעות שלי כי בנעורי הייתי קומוניסט".

 

רוב שחקני הקאמרי סירבו להשתתף בהפקה, אבל גרבר הלך על ההרפתקה וספג עם חבריו קריאות בוז, פצצות סירחון ואיומים על חייו. "זו היתה תקופה איומה. ידין אמר לי 'תתבייש!', ויהודה אפרוני קיבל סטירה ברחוב כי חשבו שהוא אני. זה נגמר בהצגה בירושלים, שבמהלכה התחילו צחי הנגבי ועוד נערים לזרוק עלינו ביצים, וגם אבן ירושלמית שנפלה על ידי. ירדתי מהבמה ואמרתי שאני לא הולך להיהרג על זה, וההצגה ירדה. משה דיין צפה בהצגה ואמר: 'אה, אני הייתי כותב את זה הרבה יותר חריף'".

 

בצעירותו היה משתטה לעתים, ונקרא לא פעם לשיחות נזיפה. "היום לא יעשו דברים כאלה", הוא אומר. "ב'מסיבת יום הולדת' היתה סצנה שבה רחל מרכוס פותחת דלת ונכנסת לבמה. זאב רווח ואני השתעממנו והחלטנו לתקוע מסמר בדלת כך שהיא לא תוכל לפתוח אותה, והכנסנו אותה דרך החלון. במונולוג של קורמן (יוסף כרמון - מנ"ש) ב'נוצות' יריתי עליו באקדח מים מאחורי הקלעים, וב'המלט' הייתי צריך לקרוא מקלף הודעה על מותו של המלט. באחת ההצגות סידרו אותי והקלף לא היה, אז התחלתי למלמל 'מנהמנהמנהמנמה... המלט מת!'".

  

גרבר (עומד) ב"משפחה חמה" (2009) גרבר (עומד) ב"משפחה חמה" (2009) צילום: ז'ראר אלון

 

למה אתה הכי מתגעגע?

"לתיאטרון פחות תעשייתי, ללהקה קטנה יותר, אנסמבל שבו תהיה תשומת לב לשחקנים צעירים. שיקבלו אנשים עם פוטנציאל ויפתחו אותם כמו שיוסף מילוא עשה - הוא לקח אותי בגיל 28 לשחק כומר בן 70 ב'אמא קוראז'''. אני מתגעגע לזה שיש להקה אחת בלי סטארים, מה שאני רואה שאיתי (טיראן - מנ"ש) עושה, פחות או יותר".

 

אבל הוא סטאר גדול.

"כן, אבל אתה לא מרגיש לידו שהוא סטאר. הוא מצליח להפיח רוח בקאסט, כך שכולם יחד הולכים על מטרה אחת, לשרת את ההפקה והמחזה".

 

יש עוד תפקיד שאתה חולם לעשות?

"התפקיד היחיד שרציתי היה שיילוק, ובסוף נתנו לי. שחקנים חושבים שנורא קל לי לשחק, ובאמת כשאני משחק אז קל לי, אבל אני עובד המון בבית. אני מתהלך עם זה כל הזמן, כמו הריון".

 

מתכונן לחגיגות ה־90 שלך?

"לא, אני לא מאמין שאגיע לשם".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x