גוגל כמו שלא הכרתם
100 תמונות פגומות משירות גוגל סטריט ויו הפכו למושא עבודתו של האמן אמיליו ואווארלה, שעוסק במפגש בין העולם הדיגיטלי למציאות המוחשית
בחלק הראשון של סדרת העבודות "טרילוגיית גוגל" דגם האמן אמיליו ואווארלה מאה פריימים פגומים מתוך שירות גוגל סטריט ויו, כאלה שנפלו קורבן לעיוות גיאומטרי, לתקלה אופטית או לשיבוש בצבעוניות, שהפכו אותם מעוד תיעוד שגרתי של רחוב לסצנה אפשרית בסרט של דיוויד לינץ'. "אני מתעניין באופן שבו תקלות צצות מתוך המערכת", הוא אומר ל"כלכליסט".
בין התמונות בסדרה אפשר למצוא קבוצת אנשים מתבוננת במה שנראה כבור גדול שמעקם את המרחב שסביבו באמצע כביש באזור תעשייה, נופים כפריים שנצבעו בצבעי ירוק וסגול זרחניים או פינת רחוב שצדה האחד נמס והפך לכתם מונוכרומטי שמזכיר תיעוד של פיצוצים גרעיניים. "פשוט ישבתי מול המחשב ושוטטתי בגוגל סטריט ויו, ובכל פעם שנתקלתי בפריים משובש שמרתי אותו. אין דרך אחרת למצוא את הדימויים האלו, אם כי אחרי זמן מסוים פיתחתי יכולת לנחש איך הם קרו", מספר ואווארלה. העבודות עצמן לא עובדו או טופלו, והן מכילות את התמונה המקורית מהאתר.
ואווארלה (24) נולד באיטליה וחי ויוצר בניו יורק, לאחר שנדד בין סיציליה, איסטנבול וירושלים, שבה בילה ארבעה חודשים כסטודנט בבצלאל. הוא למד ארכיטקטורה, אמנות ועיצוב, והציג בשנתיים האחרונות בעשרות תערוכות ופסטיבלים. "אני לא אמן רשת", הוא אומר ומסביר כי הוא רואה את עצמו כמי שפועל על התפר שבין העולם הדיגיטלי למציאות המוחשית. "כשהייתי בישראל הרגשתי שזו מדינה של ניגודים, קצת כמו איטליה", הוא מספר.
באחת העבודות הנוספות שלו, "2,000 אקסיות", אסף ואווארלה כ־2,000 תמונות עצמאיות של בחורות צעירות שפורסמו ברשת, חלקן בעירום או בבגדים תחתוניים, הסיר מהן את הרקע בפוטושופ והדביק אותן זו על זו בטכניקות שונות - במקרה אחד כשכבות זו על גבי זו, שיוצרות גוש שחור בעל שוליים מטושטשים, ובמקרה אחר כאנימציית גיף שמציגה כל אחת מהן בנפרד לשבריר שנייה.
"קשה שלא להיתקל בתמונות האלו באינטרנט. כל אחת מהן מציגה דמות שונה, אבל הן בעצם אותו הדבר. כל הבחורות מחקות תמונות קודמות שראו, ורציתי להדגים איך כולן מנסות להיראות כמו מישהי אחרת", הוא מספר ואומר שהתוצאה מבחינתו נמצאת על הגבול בין אמנות לפורנו.
הפרויקט הנוכחי שהוא עובד עליו נקרא "Memoryscapes" - מיצב שמציג את הפער בין ערים ממשיות ובין האופן שבו אנשים זוכרים אותן. "אני מסתובב בניו יורק ומראיין איטלקים בניסיון לאסוף את הזיכרונות שלהם מערים שחיו או ביקרו בהן באיטליה ולמזג את החוויה עם הארכיטקטורה הקונקרטית של אותן ערים. אני רוצה להראות איך הזיכרון יכול להיות לפעמים מדויק ובמקרים אחרים שונה מאוד מהמציאות".
